רגינה  נפטרה אתמול.

אנחנו, למעשה, נפרדנו ממנה לפני שנים.

המחלה הארורה הזאת, ממנה סבלה בשנותיה האחרונות, ניתקה אותה לאט לאט מן החברים ומן הקהילה לכל כך אהבה.

בשלב האחרון חיה רגינה בתוך בועה משלה וללא קשר עם סביבתה. הקשר היחיד היה עם משפחתה הקרובה והאוהבת, ובעיקר עם אליעזר שמסירותו לא ידעה גבול.

אבל, אני זוכר את רגינה כאישה פעילה אשר, חרף מחלותיה, ידעה לאחוז בחיים, מבלי לוותר על כלום. אם זה עבודה, טיול, משפחה…

לאורך כל שנותיה היתה רגינה פעילה בחיי הקיבוץ. ועדות, תפקידים וכמובן עבודה.

לייצא לעבוד איתה בכמה ענפים. החל מן המכבסה וכלה במצרפלס. אולם גולת הכותרת של פעילותנו המשותפת היתה ללא ספר בחברת הנוער “ארז”.

רגינה, יחד עם טובה רטמן ואיתי, ניהלה את חייה של הקבוצה ביד רמה.

ילדי הקבוצה הגיעו מכל רחבי הארץ וכל אחד נשא שק חפצים משלו. איש, איש עם רצונותיו, איש, איש עם צרותיו: לימודים, משפחה, חברה, השתלבות, קשיים…

רגינה היתה האמא של כולם. היא דאגה לכפתור ולבגד מכובס היא דאגה לאוכל ושתיה וגם לכלי מוזיקלי ולטיפול פסיכולוגי. היא דאגה שהילדים יכנסו לכיתה ואם משהו נפלט החוצה, הוא נתקל בה. והיא שוחחה, והיא
הסביר והיא שכנעה.

היו אלה חיים אינטנסיביים לה ולכל הצוות. זה החל בהשכמת הבוקר, בלימודים, בארוחות ובעבודת אחרי הצהריים. זה הסתיים רק בכיבוי אורות של עשר בלילה, לאחר הפעולה החברתית של הערב.

רגינה ניצחה על הכל בהרבה אכפתיות, בהרבה אהבה, וכל הזמן דאגה. דאגה שיקומו, שישנו, שיאכלו ושיתלבשו, שיסעו הביתה ושיחזרו בזמן.

כך אני ראיתי את רגינה: פעילה, נמרצת. לא רק בעבודה החינוכית בחברת הנוער, אלא בכל מגוון חייה בקיבוץ.

ועכשיו תם הכל.

נוחי, רגינה, על משכבך. תם יום עמל ופרך.

הסירי דאגה מליבך.

 ראובן שריג