בזה היום, כ”ח באלול תשי”ג, בשמונה בספטמבר 1953 , בשנה השישית למדינת ישראל, הננו מקדשים את בריתנו עם אדמת השומרון בנוכחות נציגי מוסדות העם, המדינה, הצבא, תנועת ’השומר הצעיר` ומפ”ם, שכנינו הערבים, אורחינו וידידינו מן הארץ והגולה.

ידענו: את מהלך דברי ימינו ישנה הבונה כאן במו ידיו את ביתו שלו – האישי; את ביתו של עמו – הלאומי. דבר לא עצר בעדנו: לא תואר אקדמי, לא אמידוּת ושפע ולא דמעות אֵם; ועתה גאים בנו יהודי אמריקה הלטינית. ארבעה קיבוצים עצמאיים הקימונו, ועוד היד נטויה.

עלינו ארצה לאחר מלחמת השחרור. לחברינו – בוגרים, עולים ראשונים מ’השומר הצעיר` מאמריקה הלטינית – הוּעד הגורל לקפוץ מן האנייה לעמדות הקרב של נגבה ההירואית. הנופלים והחיים הותירו לנו ארץ לא נושבת ברובה, מוקפת סכנות, עמוסת בעיות. הצופה אל המרחבים, הלובש מדים, היושב בספר, הכואב את כאב עמו, יודע: רבה המלאכה שיש לעשותה, יקר מפז כל חלוץ בגולה, כל קיבוץ בישראל.

קיבוץ מֶצֶר משגשג, פורח, בוטח והוא יהיה מגדלור נוסף לגלויות אמריקה הלטינית ובית הקולט את עוליה.
מֶצֶר ירבה ביטחון על גבולות הארץ – עם החזה נעמוד אל מול פולש אם יבוא. מצר – ישכונו בו רצון טוב, שאיפה כנה ליחסי שלום עם אחינו הערבים.

על חומת יישובי ’השומר הצעיר` באזור מנשה הננו מקימים מגדל נוסף ובו ישכון בית הנשק שלנו, הנשק הבדוק והבלתי מחליד של תנועתנו: הרעיון הגואל והמעשה הבונה.
לא פיתויי העבר בגלות ולא דברי השקר של מסלפי דרכנו הרעיונית יכלו לעצור בעדנו.

כאן, בין סלעים אלה, ניאחז בציפורניים ונהיה חלק בלתי נפרד מצבא העבודה, הסולל את נתיב השחרור הלאומי והסוציאלי של העם היהודי; חלק בלתי נפרד נהיה מן המחנה העולמי, העושה שלום ואחווה בין העמים; נהיה ענף יהודי שורשי–לאומי בצבא השחרור הגדול, שפעמי צעידתו והלמות פטישיו מביאים לעולם את בשורת הסוציאליזם.

קיבוץ מֶצֶר עלה על הקרקע!