סבא,
מוזר לכתוב מילים אחרונות, קצת לא נתפס שזהו. אני יודעת שעכשיו טוב, אתה לא סובל כמו בתקופה האחרונה, אבל עדיין בראש שלי אתה בריא ועצמאי כמו שהיית תמיד. אני יודעת שזה משהו שהיה לך נורא חשוב, לעשות את הדברים בדרך שלך בעצמך, אחרי שסבתא נפטרה לא ידעתי אם תוכל לחיות בלעדיה, היית חולה המון שנים והתגברת כל פעם על המחלה, חיית המון שנים בתפקוד מלא ובצורה טובה. תמיד הערכתי אותך.
גם הרשימה אותי הנאמנות הגדולה שלך למצר והעקשנות, לא היית מוכן לעזוב למרות שמאוד רצינו שתבוא לגור קרוב אלינו, היה לי קצת קשה לקבל את זה והייתי רוצה שיהיה בינינו יותר קשר. גם עכשיו כבר לקראת הסוף כשבאתי לבקר אותך שאלת “מתי אחזור למצר?” וזה נורא ריגש אותי.

הפעם האחרונה בה ראיתי אותך בריא היה כשהייתי במצר עם הגרעין שלי של השומר הצעיר, פה בקיבוץ , בסמינר. הזמנתי אותך לשבת איתנו בארוחת הצהריים, פגשת המון פרצופים צעירים שלא הכרת וניסית להבין מי זה מי, לא כל כך הצלחת. שאלת אחד מאיזה קיבוץ הוא והוא ענה כפר סבא, זה היה לך מוזר כי אתה יודע שבשומר הצעיר יש רק קיבוצניקים. פה הרגשתי את החיבור הכי גדול אליך, סיפרת לי קצת על הגרעין שלכם ועליך בעלייה לארץ ובהקמת הקיבוץ, התעניינת במה אני עושה היום והרגשתי את ההמשכיות.
בפעם האחרונה שראיתי אותך, זה היה בדיוק לפני שבוע. כבר לא כל כך זיהית אנשים ומאוד פחדתי שלא תכיר אותי, אבל מיד כשהגענו חייכת אלינו. שאלתי מה שלומך וענית מצויין, ואז שאלת אותי לשלומי. אפילו בימים האלו חייכת עוד וצחקקת לפעמים, היית בן אדם מאוד חזק.  

עכשיו אני נפרדת ומקווה שיהיה רק טוב, מקווה שאולי כן יש את “החיים שאחרי” ואולי תפגוש את סבתא בתיה ובטח תהיה מאוד מאושר, אני משלימה עם המוות שלך כי אתה כבר מבוגר וחיית חיים שלמים כמו שרצית וכמו שאהבת ולא הפריעה לך לא המחלה ולא הזקנה.
לא אשכח אותך ואוהב תמיד,
עינב.
—————————————

איצה היה חלק מחבורת צעירים חולמים.
חבורה של אנשים שהאמינו שביכולתם לשנות סדרי עולם ולבנות חיים טובים וצודקים יותר עבורם ועבור הדורות הבאים. יחד עם חבריו למסע השאיר מאחור משפחה, חברים ונוחות.
בשנת 1951 הגיע לארץ מסאן חואן שבצפון ארגנטינה.
עם הקמת הקיבוץ בשנת 1953 החל איצה בהגשמת החלום. מאז ועד היום היו חייו רצף של עשייה בתחום העבודה והחברה. היה לולן, חצרן, מנהל מחלקת טיב המוצר במצרפלס, סדרן עבודה, רכז וחבר בועדות שונות, מזכיר קיבוץ, רכז ועדת ביקורת ועוד.

עשרות שנים צעדנו יחד בשבילי הקיבוץ.
נפגשנו בהרבה צמתים: בעבודה בלול, בקבוצה של בנינו הצעירים, בדיונים רבים על עתיד הקיבוץ…
איצה היה דמות מיוחדת בנוף שלנו. היה חסכן, דקדקן ומסור בכול הנוגע לקיבוץ.
היה מגיב ומתריע על כול דבר שבעיניו היה “לא בסדר”. לפעמים לא הייתי סבלנית לדברי הביקורת שלו, כי כול בעיה קטנה בעיניי, היתה בשבילו גדולה וחשובה. אך ידעתי תמיד להעריך את כוונותיו הטובות למען הקיבוץ והחברים.
ידענו שהיה זה איצה שדאג לכבות את האורות שנשארו דולקים אל תוך הלילה, איצה זה שדאג לאסוף כול דבר שנזרק ושהיה ניתן לשימוש חוזר….

איצה נילחם בגבורה במחלתו. עבר טיפולים קשים ולא התלונן.
עד יומיו האחרונים היה מעורב בכול הנעשה בקהילתנו הקטנה.

הלך מאיתנו איש יקר, קיבוצניק מהזן הכי טוב יובל, בני, כתב בדף הפיסבוק שלו:
“איצה, ממייסדי קיבוץ מצר, נפטר. כמה זיכרונות וחוויות נשארו לי איתו מתקופת הילדות ועד היום…”
וכמה זכרונות נשארו לי משיחותי הרבות עם איצה על הקיבוץ שאהב, על המדינה, על החיים….

אני אתגעגע לאיש היקר, הישר, טוב הלב,שזכיתי להכיר ולהוקיר.
עדנה ברא”ס
——————————————-

“כתבת יפה מאוד” היה אומר לי איצ’ה בהזדמנויות שונות, “אבל אווהה כמה ארוך!!!”
גם הפעם אולי.. אני מודה, קשה לי לתמצת 60 שנות חיים בקיבוץ במספר שורות…

ללא ספק יש על פני כדור הארץ הרבה אנשים ושמם איצ’ה… אך אף אחד לא דומה לאיצ’ה שלנו, יחיד במינו…
איש עקרונות, איש שמחפש צדק, איש שהיושר הוא הדבר הכי משמעותי בחיים, איש שהביקורת הייתה אך ורק לשם תיקון, איש שלא זכור שאי פעם כעס עד הרמת הקול, איש שהנאמנות לקיבוץ הייתה כדבר מובן מאליו, איש שגם בעידן ההפרטה והשינויים באורחות החיים הקיבוצי נצמד לאותם הערכים שלא השתנו מאז – מסתיו 1951 ועד אביב 2012…
ייתכן שכל זה היה אפשר למצוא בביתו, מן ארכיון ענק, עם אוסף עצום של מאמרים, כתבות, עיתונים, מכשירים וכל דבר שחלם לתקן ולהחזיר לשימוש, אם לשימוש הפרט או הכלל… לנו היה קשה להבין כמה אושר הוא מפיק מזה..

בכל השנים מאז חלה כמעט ולא נשבר, הרצון לחיות היה מדהים. מחפש כל הזמן את הדבר שרק יוכל לשפר את מצבו הבריאותי, אם בדברים פעוטים כמו הרכיבים במזון: כמות סידן בטחינה זאת או אחרת, או כמות הברזל שבקוואקר שרק בשוק בחדרה מצא, עד לנכונות לכל מחקר בבית החולים ורק לקוות לניסים, כפי שהאמין…

בשיחות הטלפוניות הרבות והארוכות בינינו רק לעתים רחוקות דיבר על עצמו, לפעמים סיפר על החלומות היפים על בתיה ועל המשפחה שלו. הנושא המרכזי היה תמיד הקיבוץ שכל כך היה חשוב לו. בין טיפול לטיפול היה מתעניין: “מה חדש בקיבוץ שלך?”… אפילו לפני כמה חודשיים רצה להיות חבר במזכירות הקיבוץ: ” אני יודע שאין לי סיכוי, אבל אני עדיין רוצה לתרום”. כך אמר. שתי ועדות היו מאוד חשובות בעיניו: ועדת ביקורת, רק על מנת לתקן ולשפר, וועדת תכנון על מנת לתרום מהידע והניסיון, שהרי עבורו אין הבדל בין רכוש הקיבוץ ורכושו הפרטי. ככל שהיה אפשר היה משתתף בשיחות הקיבוץ, יושב בשורה הראשונה ומוסיף איזו הערה מקורית וחשובה לנושא. 

ההנאות שלו היו פשוטות ביותר: האזנה למוסיקה קלסית, או הקשבה לאיזה תוכנית בטלוויזיה, הכנת תבשילים ) לשבוע לפחות (, מחולקים בשפע של כלים שהרי רכש כל פעם כלים על פי המלצות בריאותיות.
נהנה לפגוש ילדים בבתי הילדים, פונה אליהם עם חיוך, מתפלא כמה גדלו, או במועדון, במפגשים עם וותיקים, על יד העוגות המעולות!!!, “אך לא כמו של בתיה”. איש שלא היו לו תלונות אישיות, איש צנוע, טוב לב עם סגנון דיבור מתון ונימוסי… לפעמים הייתי פוגשת אותו בדרכי הקיבוץ מזמזם לעצמו איזו מנגינה…שמח בחלקו!!! איש שיודע להבדיל בין עיקר לטפל ושהזמן אף פעם לא מספיק, שהרי יש לו הרבה מה לעשות..

למרות כל המגבלות הפיזיות המשיך לעבוד במפעל שכל כך הרבה שנים היה חלק ממנו.
השתדל להשתתף בטיולים של המפעל, חוזר עם “כוחות מחודשים” מספר כמה נהנה וכמה דאגו לו ובקיצור שהיה מצוין !
זה איצ’ה שלנו…ועוד יש הרבה מה לספר… נתגעגע להליכתו בשבילי הקיבוץ, תמיד אוחז משהו ביד, מניח או לוקח, לבוש
במעיל עם קפוצ’ון, חוזר מחדרה עם תיק על הגב, עמוס ירקות, פירות או קטניות..
חבר שהאמין בדרכו.
חנה מ.
26/3/2012