השנה 1953 . שכבה ג’ של התנועה בארגנטינה הייתה בתהליך של עלייה לארץ. כל כמה חודשים עלתה “פלוגה”. אנו היינו פלוגה קטנה, המורכבת משישה חברים, שהפליגה באנייה ’אנה סי` באפריל 1953 , לכיוון גנואה, שם עתידים היינו לעבור לאנייה אחרת ולהגיע לחיפה. אחד–עשר ימים הפרידו בין ההגעה לגנואה וההפלגה לחיפה, והחלטנו – כפי שעשו זאת קבוצות קודמות – לטייל באירופה. המטרה הנכספת הייתה פריז. נשארה רק בעיה קטנה – מימון הטיול. חלק מהמימון היה מבוסס על הכסף שהסוכנות שילמה עבור קיומנו בגנואה; והחלק השני יבוא מעניין, שלמען ה”היסטוריה” נכנה אותו “העִסקה הסיבובית”.

מהותה הייתה זאת: כשהאנייה עגנה בבאהיה, ברזיל, ירדנו ממנה בעוז וקנינו קפה – הרבה; כשהאנייה עגנה בלאס–פאלמאס, ירדנו בעוז ומכרנו את הקפה. בהפרש הכסף קנינו סיגריות. צריך לזכור שזאת הייתה התקופה שלאחר המלחמה באירופה, תקופה שבה הרבו למכור ולקנות בשוק השחור.

על הסיגריות הוטל מס כבד, ולכן הן היו יקרות ושימשו, למעשה, מעין מטבע להחלפה בשוק השחור. בגנואה הצלחנו למכור מחצית מהסחורה ב– 1,700 לירטות, סכום מכובד, ועסקנו בכמה סידורים.אני ועוד בחור יצאנו לטפל במזוודות, והגזברית של הפלוגה ועוד חברה יצאו למכור את שאר הסיגריות. ואכן, לא רחוק מהאכסניה מצאו אדם, ששאל: “סיגרטוס?” לא היה קשה לנציגות שלנו להגיע אתו לעמק השווה – ספרדית ואיטלקית די דומות – והאיש הוביל אותן לפתח של בית אחד, לקח לידו את הסיגריות, בדק את מהותן ו…נעלם איתן בתוככי הבניין., שהתברר שיש לו יציאה מצידו השני.

כך נעלמה ונמוגה תכניתנו להגיע לפריז.