booked.net

יצחק מלשטיין ז”ל

-ממייסדי הקיבוץ-

נולד ב-10/2/1929 בארגנטינה 

עלה לארץ בשנת 1952, היה בין מייסדי הקיבוץ.

היה נשוי לחנה ולהם שלושה ילדים: עמית, נרדה ואורלי, ונכדים

עבד בפלחה, גן ירק, בנוי ובמצרפלס.

בין תפקידו הרבים: פעמיים מזכיר קיבוץ, מרכז ועדת תרבות, מרכז ועדת עבודה, מרכז ועדת חינוך ופעילויות שונות כמו בית ספר ערב וחוגים שונים.

בעשר שנות חייו האחרונות היה אחראי על הביטוח שלנו.


נפטר ב-11/2/2002
נטמן בבת העלמין במצר

יצחק מלשטיין מספר לנכדיו המכינים עבודת שורשים על הכשרתו כדייג, על עלייתו לארץ והקמת הקיבוץ:

אחרי הקמת המדינה, הרגשתי עוד יותר מאשר בעבר שאני נטע זר בארגנטינה. יותר ויותר חשבתי על ישראל. כאשר נכנסתי לתנועה חל מהפך של ממש בחיים שלי. יש להניח שבזמנו לא הייתי מודע לעובדה זו. במשך שנים היו לי הרהורים על זהותי ועל עתידי והבנתי, שסוף–סוף יש מענה לציפיות נער יהודי שמרגיש שנולד במקום הלא נכון, שהוא שייך למקום אחר ושהוא מסרב להשלים עם גורלו. כעת יש מטרה ברורה – לעלות לישראל ולבנות קיבוץ.

יצאנו להכשרה ימית למטרת גיבוש. הקבוצה שלנו יועדה להקים קיבוץ שיעסוק בדיג. מיותר לציין, שאף אחד מאתנו לא ידע איך `אוכלים` דבר כזה. ההכשרה הימית הייתה ממוקמת באי. המקום כולו היה נטוע עצי פרי. בתקופת הקטיף הובלתי את הפרי לעיר הקרובה. למטרה זאת עברתי מבחן במשטרה הימית וקיבלתי רשיון נהיגה לסירת מנוע. כדי להכשיר אותנו כדייגים ועובדי תעשיית דגים, הוחלט לשלוח שני צוותים מאתנו ללמוד בעיר הדייגים מר–דל–פלאטה. להפתעתי הגמורה, התברר לי שאני מועמד לצאת לעבודה בים. קיבלתי את ההחלטה ברגשות מעורבים. 

הייתי מוכן לקבל על עצמי משימות, אבל לא בדיוק להיות דייג. למרות זאת, החלטתי לראות את הכשרתי כדייג כאתגר שיש לעמוד בו ויהי מה. יצרנו קשר עם בעלי ספינות דייג. נרשמנו במשטרה הימית. חבר אחד עלה על אניית דייג, ואני ועוד חבר עלינו על ספינת דייג קטנה. כל הפלגה ארכה בין שבעה לעשרה ימים כשהנתיב היה באוקיינוס האטלנטי. בהתחלה הים היה שקט והספינה החליקה על פני הגלים. 

הייתי מוקסם, הרגשתי נהדר, יופי שאי אפשר לתארו. השקט הרגוע נפסק לפתע, והגלים הפכו גבוהים – ענקיים!! הספינה היטלטלה כקליפת אגוז והגלים הרימו את הספינה כמו במשחק, ואחר כך הותירו אותה שתיפול וחוזר חלילה. הספינה נאנחה וגם אני. בלילה הגענו למקום בו דגים שרימפס. נדלקו זרקורים שהאירו את הים במקום שנפרשו הרשתות. צוות אחר ארז את הדגים בתיבות מלאות קרח. העבודה התנהלה בקצב רצחני, יום ולילה, לא שינה ולא אוכל רק שתיית קפה. היינו ממש באפיסת כוחות.

כאשר הסתיים הדייג, הצוות התארגן מהר לחזרה. הצטרכנו לעשות תורנויות ליד הגה הספינה. המצב היה טוב עד ששוב הגענו לקטע של ים סוער. קטעים אלה העלו בי ספקות, האם אני באמת רוצה להיות דיג. עולים על האנייה. כל המשפחה באה להיפרד ממני, גם מכרים. עוד חיבוק, עוד נשיקה, עוד צילום ואני עולה לאנייה. למרות הפרידה, שהיא דרמטית וכואבת, הרגשתי נפלא – אני מרגיש שאני בדרך הנכונה ושהעתיד הוא שלי. 

התרגשות לא קטנה אחזה בנו, כאשר התחלנו להבחין בחופי הארץ, בחיפה. הכניסה של האונייה לנמל קיבלה אופי מיסטי, כעין כניסה לארץ המובטחת. משאית של קיבוץ גת מובילה אותנו לבית החדש שלנו. קיבוץ גת שוכן בנגב. היה חם מאוד, עבדתי במספוא. קצרנו בחרמשים, ובקלשונים העמסנו על העגלות וגם חילקנו את הירק ברפתות. אחרי יום עבודה מפרך התיישבנו ללמוד עברית. אחרי כחצי שנה, יחד עם מחצית הקבוצה, עברתי לקיבוץ סער. מהיום הראשון שהגעתי הוכנסתי לעבוד במספוא. גופנית, כבר הייתי כשיר לעבודה קשה ועמדתי בכבוד במעמסה של הענף. מקיבוץ סער התגייסנו לצבא.

דילוג לתוכן