booked.net

הלמן אילנה ז”ל

-ממייסדות הקיבוץ-

נולד ב- 26.12.1931 בארגנטינה.

 

נפטרה ב- 08.04.2022.
נטמנה בבית העלמין במצר

את היית אישה קטנה ואני גדולה למדי, אבל אחד הזכרונות הראשונים שלי הוא שלך צועדת במהירות ובבטחה לבית של סבתא, אמא שלך, ואני מנסה ברגלי הקטנות להשיג את צעדייך. כל יום בין חמש לשש.

 את היית אישה מעשית מאוד, ואחד הכוחות הגדולים שלך היה כוח ההתמדה. התמדת בדברים שאחרים נוטים להזניח או לשכוח. פיזיותרפיה אחרי ניתוח, הליכה בבריכה, קשר קבוע עם משפחה רחוקה. כשפחדתי להירדם בלילה בלינה המשותפת ישבת לידי לילה לילה עד שארדם. לא חושבת שאמרתי לך שאני פוחדת או ממה. לא דיברנו על דברים כאלה. אבל הייתי שם לצידי ואני זוכרת לך את זה באהבה.

 היה לך הכוח לקום מאירועים קשים. סיפרת שאחרי מותו של גדי  הבנת שפשוט צריך לקום. להתלבש היטב ולהתאפר ולהמשיך. יום אחרי השבעה של אבא  נסעת באוטובוס לחדרה לסידורים. רק כי החלטת שזהו. זה מה שצריך לעשות. גם אם כואב. לאחר האירוע המוחי, אחרי שבועיים בבית חולים ועוד שבוע בשיקום, מתוך הכאב פתאום כתבת לעדנה וניחמת את כולנו “סבלנות יהיה בסדר”

 

הסקרנות שלך הייתה לפעמים משגעת אותנו ולפעמים מצחיקה אותנו ולפעמים מעוררת התפעלות.  היית סקרנית להמון דברים, אך בעיקר לאנשים.  התעניינת מיהם בדיוק החברים שלי ומאין הם באים, מה הם מספרים ומה הם עושים.  אהבת לברר מקור של מילים, אם שמעת על טיול במקום כלשהו היית מחפשת אותו במפה. יום אחד איבדת הכרה ונלקחת באמבולנס ואני אכולת דאגה התקשרתי… הסתבר שכבר התעוררת ובתוך האמבולנס את מתחקרת את הפארמדיק ומספרת לי איפה הוא גר ואיפה למד. הבנתי שאת בסדר.

עם הסקרנות והמעשיות שלך, צברת ידע  רב ויכולת לתת עצות מועילות על כל דבר.  מדי פעם עדיין חסרה לי האפשרות  להתקשר אלייך לשאול  איך להסיר כתם,  איך להוריד דבק מחלון, איך לטפל בפצע או פריחה, או עצות בתחום המטבח או הבישול…

 

היו לך אצבעות ירוקות” חבל שלא ירשתי את זה ממך. צמחים שגשגו תחת טיפולך המסור. למעשה רצית להיות חקלאית, והתגלגלת להיות מורה. מדמיינת אותך בגינה עם הכפכפים משקה  או גוזמת את הורדים. במיוחד אהבת גרברות. והגרדניה היסמינית המופלאה בגינה שלך שהיית גוזמת לי פרח לקחת איתי לחדרי במוסד, ריחה עדיין ריחה באפי.

הייתה לך חכמה מאוד מיוחדת, שקטה לא במרכז הבמה. ככה… מהצד. התבוננת בפרטים קטנים וידעת לזהות. מספר אנשים סיפרו לי שאת הראשונה ששמת לב לקושי אצל ילד, והערת את תשומת לב מי שצריך להעיר.

אחרי מותו של אבא באת איתי להרצאה שנתתי בבית ספר קשתות. המקום מצא חן בעינייך וביקשת לבוא ולהתנדב. מיום זה ועד  יום האירוע המוחי, המשכת משך שנים לבוא פעם בשבוע  וללמד ילדים על הספטקרום האוטיסטי לקרוא. היית באה לחפש ספרים מתאימים בין ספרי הילדים שלנו.

אהבתך לאבא הייתה מופלאה. מגיל צעיר יחד. את איתו והוא איתך. לנו ילדיך, לנכדיך ולכל משפחתך. האהבה שלך כמוך, לא הייתה כרוכה במחוות גדולות אלא בנתינה מתמשכת ומתמידה, יום יומית ויציבה.

הייתה לך סבלנות אין סופית לילדים, גם כשהשתוללו או רבו ואבא כבר השתגע. את הרגעת ופישרת ושמרת וצחקת ולא התרגשת.

היה לך  צחוק מיוחד וחיוך שמור למי שאהבת. החיוך שלך האיר את יומינו גם בשנים האחרונות הלא פשוטות לאחר האירוע המוחי. הייתי “צדה חיוכים” במצלמה כדי לשלוח אותם לכל החברים וכדי שייתנו גם לי קצת כוח.

אמא גם לך מגיע לנוח. נתת הרבה בתשעים שנותייך.  תנוחי על משכבך בשלום, ואם יש משהו שם למעלה, תמסרי דש לגדי ולאבא ותבנו שם אולי איזה קיבוץ.

אוהבת, איריס

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן