מתוך עלון הקיבוץ, נגה דוברת

בתיה נולדה בארגנטינה, בעיר מנדוסה, ב – 1928.

היא חייתה ולמדה באווירה קוסמופוליטית, בביתה לא נחגגו חגים יהודים , אביה לא חיבב דתיים וקישר את היהדות עם הדת.

בכיתתה היו רק שתי יהודיות מתוך 30 ילדים ויותר: היא והאחות של טובה רטמן.

“באוירה זו גמרתי את התיכון וקיבלתי תעודה של מורה מוסמכת. התחלתי להתרועע עם כמה חברים יהודים במנדוסה שלא היה להם שמץ מהשומר הצעיר ואנחנו התחלנו להתארגן.
נפגשנו במה שהיה “הקלאב היהודי” השתתפנו במחנות של השומר הצעיר שהתקיימו ברחבי ארגנטינה, ותוך זמן קצר עזבתי אותם כי משפחתי עברה לבואנוס איירס ושם מיד הצטרפתי לקן “קדימה” של השומר הצעיר. המשכתי במסלול של הכשרה ב’גאולנד’, זו היתה מושבה חקלאית ושם למדנו עבודות שצריך היה לעשות בקיבוץ ולאחר כמה חודשים כבר היה צריך לעשות עלייה, אז עשינו עלייה.

ב – 1949 הגענו באוניה לאחר הפלגה של כחודש ימים עם הגרעין הראשון של גזית שֶמָנה כ – 15 איש. הגענו להכשרה במעפיל ולאחר מכן עלינו על הקרקע בגזית. הנקודה הייתה כבר מאוכלסת ע”י כמה פולנים שהגיעו מהתנועה. קיבוץ גזית קם ב – 1950.אני עבדתי במעפיל כעוזרת של האחות במרפאה, ועברתי קורסים שונים בעזרה-ראשונה לכן הוחלט לשלוח אותי לקורס של “חובשת קיבוצית”. הקורס נערך בצורה חלוצית ביותר וכל מקצוע ממקצועות הרפואה נלמד בבית חולים אחר. הקורס נמשך כשנתיים ולאחריו התחלתי לעבוד כאחות בקיבוץ. בינתיים הגיעו הורי ונקלטו בגזית. אלא שלא עבר זמן רב וזרקו אותי מהקיבוץ ,  למה? כי אני ורבים מחברי הצטרפנו למפלגה הסוציאליסטית של משה סנה. אני הייתי בבעיה, כי אם זורקים אותי – גם הורי צריכים לעזוב. למזלי הורי היו מאד חברמנים ותיכף מצאו עבודה בטבריה קיבלו דירה על שפת הכנרת והסתדרו מצוין, ואני עברתי לעפולה והתחלתי לעבוד בבית-חולים. פעם להיות קיבוצניק היה ערך, ועכשיו זה …….

לאחר מכן עברתי לתל-אביב ושם עבדתי במרפאת קופת – חולים. נשלחתי להשלים את התואר להסמכה בתל השומר במימון קופת חולים. באותו זמן גרתי ביפו, בִּתי דרורה הייתה קטנה ואימי הייתה מגיעה מטבריה לעזור לי בטיפול בילדה. בינתיים מהקבוצה של סנה לא נשאר כלום חוץ מהסֶפר של משה סנה , אבל אני הצטרפתי למפלגה הקומוניסטית לכמה שנים טובות, הייתי חברה ב”תא” והייתי הרבה יותר שמאלנית מהשמוץ.

כמה שנים מאוחר יותר לאחר קבלת ההסמכה נשלחתי לחולתה כאחות שכירה. היו שם אנשים חלוצים וחדורי אידיאולוגיה, זוג צעיר עם ילד אימצו אותי בתור אמא. לאחר 4 שנים הציעו לי להתקבל כחברה, או לעזוב. כיוון שהקיבוץ לא השתייך לשוה”צ החלטתי לחזור לוועדת הבריאות בקיבוץ הארצי ושם במקרה פגשתי את דוד בר מצרא (בן עירי, ממנדוסה) שהיה  חבר בוועדת הבריאות של מצר וחיפש אחות שכירה. בפעם הראשונה שהגעתי למצר התארחתי בביתם של שורית ודוד.  רעיה ז”ל (בתם הקטנה,  הזמינה את ענת, בתי הקטנה לפינת החי. ענת חזרה שבויה והודיעה שאינה מוכנה ללכת לשום מקום אחר. כך בשנת 1976 הגעתי למצר, עם ענת שהייתה בכתה ד’ כאחות שכירה במטרה להיקלט. דרורה בתי הגדולה הייתה כבר אחרי שרות צבאי.

עבדתי עם חנה מילשטין ולאחר מכן עם עוד אחיות עד שחליתי ועברתי לעבוד במזכירות הטכנית עד שבצער אולצתי לעזוב ועל כך אני מצטערת עד היום.

בזמן האחרון סידרתי לי סטודיו במחסן עץ שהוא בית מלאכה לעבודות ויטראז’, יש בו את כל המכשירים והחומרים המתאימים . בעבר עשיתי המון עבודות וחילקתי כמתנות  ובקרוב אני מתכוונת להיכנס לפרץ של עבודה.

בשנים האחרונת הצטרפתי לקורסים של גיל הזהב, באוניברסיטת בר-אלן בנושא פסיכולוגיה ובריאות ואני מרבה לקרוא מאמרים רפואיים בתחומים שונים המעניינים אותי מאד”.

בתיה הולכת לישון בשעות הקטנות של הלילה ועד אז היא מבלה בצפייה בסדרות מתח להן היא מכורה. היא אוהבת מאד את ביתה וממעטת לצאת לחדר האוכל ומאז ומתמיד היא מעדיפה את חברתם של הצעירים.

בתיה אמא לדרורה שנולדה ב – 1975  היא אם לארבעה (בן אחד ושלוש בנות) ולענת שגדלה במצר בקבוצת אופק והיום מטיילת בעולם ומתכוונת ללמוד גרפיקה ממוחשבת.

בסיום הראיון, כשפניתי לצאת מביתה הציעה לי בתיה חוברת של מחסום WATCH  על פלסטינים מנועי שב”כ וביקשה שלא אקרא לפני השינה, וכשהגענו לדלת הדגישה שרק ע”י הקמת שתי מדינות עצמאיות אחת ליד השנייה  אפשר יהיה לטפל בטרור וגם לבנות יחסים הוגנים.

ולסיום, הביעה משאלה שעוד בחייה תראה את הארץ הזו שרויה בשלום ובשלווה.