booked.net

ברנה הלמן ז”ל

-ממייסדי הקיבוץ-

נולד ב- 04/01/1931 בארגנטינה.

סביו הגיעו ממזרח אירופה והוריו כבר נולדו בארגנטינה.
ברנה למד בבית ספר עממי ובתיכון בארץ למד באוניברסיטה.
היה בין מקימי הקבוץ עבד בחקלאות, בריכוז הרפת והיה גזבר, הוא יצא לשליחות בארגנטינה מטעם הסוכנות היהודית והשומר הצעיר.

ברנה ממקימי מצרפלס והמנהל הראשון שלו במשך 8 שנים.
עם סיום תפקידו כמנהל המשיך לעבוד במפע  10 שנים במגוון עבודות ניהול. והיה חבר בהנהלות הקיבוץ והמפעל.

בין שלל תפקדיו: ניהל את חברת הקניות של הקבוצים, היה מבקר פנים של גבעת חביבה וניהל את מכללת מנשה.

לברנה ואשתו אילנה 3 ילדים: גדי ז”ל שנהרג בתאונת סנפלינג, דני ואיריס ו- 6 נכדים.

נפטר במפתיע ב- 18.12.2009.
נטמן בבית העלמין במצר

אבאל’ה

לפני זמן קצר, סיפרתי על זיכרון מתוק שיש לי מנערותי. זכרתי, כי באת איתי לקנות בגדים, וכאשר התלבטתי בין חולצה זו לאחרת, אתה כמובן אמרת לי: אירוש, למה שלא תיקחי את שתיהן” כזה נדיב היית. נדיבות אמיתית הייתה בנפש שלך, וכל כך הרבה אהבה.

אפשר היה לדעת אם אתה במצב טוב לפי חוש ההומור שלך. במצב רוח טוב תמיד היית מתבדח. אחרי שגדי מת, אני זוכרת שדאגתי, ושאלתי אותך למה אתה מספר פחות בדיחות. אבל חוש ההומור חזר בהדרגה וליווה אותך גם בשנים האחרונות. המשכת להתבדח גם כשזה הצחיק אותנו, וגם כשלא… ואז ידעתי שאתה בטוב.

לפעמים כל כך כעסת על משהו. תמיד כעסת כשחשבת שמשהו (בעיקר בקיבוץ) לא מתנהל כהלכה. כל כך איכפת היה לך.

בשנים האחרונות מצאת הרבה עניין באינטרנט. הוכחת יכולת, וחדשנות, ומצאת משהו בדיוק בשבילך – מאגר אדיר של ידע ושליטה, עד שמשהו מתקלקל כמובן.

הנכדים והנכדות היו עבורך ים של אושר. כשאני מסתכלת עליהם, ואז חושבת על המבט שלך אליהם כשהם מתקרבים, כמעט קשה לי לנשום.

אבא, כמה אהבה וחום פיזרת בעולם. אם היו אוספים את כמות האהבה, החום, הייעוץ והעזרה שנתת, היה קשה למצוא להם מקום. אני מנסה להתנחם בכך שאנרגיות כל כך חזקות של חום ואהבה, לא יכולות שלא להשאיר משהו מהן איתנו, בעולם.

תמסור דש לגדי

אוהבת

איריס

ראובן שריג

היום אנחנו נפרדים מברנה.

ברנה האיש, החבר, המדריךְ.

האיש שהטביע את חותמו במצר בתחומים כה רבים.

ברנה לא התנהל בשולֵי החיים של מצר, אלא במרכזם. קולו נשמע בתחומי החברה כמו בתחומי הכלכלה, והוא ידע את הקשר בין השניים. הוא ידע שאם אין לחם אין תורה. אבל ידע גם שהכלכלה באה לשרת את החברה ולא להיפךְ.

לכן, לא ראה קלון בפשרה, בחשיבה נוספת, בעוד שיחה.

הוא הבין את החשיבות שבהסכמה, את החשיבות שבעבודה עם האנשים ולא כנגד האנשים.

היה לי הכבוד לעבוד עם ברנה, אם כמזכיר ואם כמנהל מצרפלס.

כמזכיר, לפני הרבה שנים, ידע לרסן ולהנחות אותי, למנוע קרעים ולא להגיע לקיצוניות.

אם מצר ניחנה במידה כה רבה של סובלנות וליברליות, במידה רבה מבית מדרשו של ברנה היא באה.

כאשר החליט הקיבוץ לחצות את הקווים ולא להתבסס על חקלאות בלבד, היה ברנה בין המובילים של הקו התעשייתי.

מצרפלס הוקמה, וכמה לא מפתיע, ברנה מונה למנכ”ל הראשון שלה.

נפילתו של גדי קטעה את פעילותו של ברנה במצרפלס. זיגי החליף אותו.

אולם, עם הצער והיגון והשבר שבהמשךְ החיים ללא גדי, ברנה נשאר בתחומי העשיה ופעילותו ומרכזיותו נמשכו והשפיעו על מצרפלס ועל הקיבוץ.

הוא נשאר תמיד במרכז העשיה של מצרפלס כאשר היה, באופן בלתי פורמלי, הקביים של המנכ”ל. כל מנכ”ל.

כךְ ידע לנהל ולהוביל את היחסים עם לגו וכך ידע, יחד עם עודד, לקפוץ על המציאה ולהביא למצרפלס את ה-SP, ששינה ומשנה את פני מצרפלס עד היום.

גם כאשר יצא לפעילות כמנהל תכן, בימים הקשים ביותר של הארגון, לא נעלם ברנה מן הנוף המפעלי שלנו והמשיךְ לתמוךְ, לבקר ולסייע לאורך כל הדרךְ.

מצרפלס היתה יקרה לברנה. הוא לא ראה בה רק נדבךְ חשוב בקיומו ופיתוחו של הקיבוץ. הוא ראה במצרפלס גם בֵּ‎‎‏‎ייבִּי  מסוים שלו. בייבי, שבמידה לא קטנה, עומד על רגליו בתמיכתו שלו.

הוא היה הדירקטור האולטימטיבי וכיהן כמעט בכל מועצות המנהלים של מצרפלס. גם בפורום הזה הוא בלט בחכמתו ובמתינותו וזכה גם להוקרתו של השותף, גאון-אגרו.

שיחתי האחרונה עם ברנה היתה בנושא הזה – המשך כהונתו בדירקטוריון. הוא התלבט אם להמשיך או לפנות מקומו לדור חדש יותר.

ניסיתי לשכנעו שלא נס ליחו ותרומתו הינה נבונה ורבת נסיון. מבחינת מצרפלס זוהי תרומה יחודית. אינני יודע אם שכנעתי אותו, אך אני יודע שֶנַעַמְתִי לו, שהוא נהנה לשמוע אותי. הוא לא סלד ממחמאות.

המוות הזה הקדים אותנו וקטע דרךְ יפה ורבת שנים של איש שכולנו הערכנו. איש שהשפיע על חיינו וידע לדבר עם כל אחד מאיתנו בלשונו הוא.

עכשו אנחנו מלווים את ארונו, וכל ההערכה וההערצה שאנו רוחשים לו מתחלפת לה עכשו באהבה. אהבה פשוטה עם הרבה כאב.

כאב שאנו חולקים אותו עם אילנה, דני ואיריס.

אין לנו ניחומים, וזו לא העת לניחומים.

זו העת לפרידה, לכאב ולצער.

 

ראובן שריג

דילוג לתוכן