דברים שכתבו לזיכרה ילדיה, הניה וגברי.

לאמא שלנו קוראים אסתר לא ציביה, אלא אסתר.

בהספד הזה אני רוצה לדבר על אסתר.

אמא נולדה בבואנוס איירס. ילדה קטנטונת, יפה, חריפת שכל ויכולת וורבלית בלתי ניתנת לעצירה. אמא ניצלה את העיר הגדולה עד תום. היא בילתה בבתי קפה, פיצריות, גלידריות ובתי קולנוע, כשהיא גוררת אחריה את שתי אחיותיה הקטנות והאהובות חואניטה וסיסיליה. היא החלה לעשן בגיל שתיים עשרה, ובעידודה של חברה הטובה יהודית רכבה על אופניים, רכבה על סוסים, (לא פוני, סוסו!) . יחד עם יהודית ניסו שתיהן לגנוב רכב השייך למשפחתה של יהודית. על פי התחקיר שערכתי הן הכניסו להילוך רביעי במקום לראשון והרכב כבה. למזלן הטוב ולמזלם של ארגנטינאים רבים. כך לדעתי נמנע אסון שהפיגוע ב”אמ”יה” מתגמד לעומתו. את דאגתה לי ולהניה היא ביטאה בכך שאת כל הדברים הללו היא לא בצעה מולנו כדי שלא ניקח דוגמא ניפול ונקבל מכה חס וחלילה. אמא נולדה למשפחת חייטים שפתחו עסק לתפירת בטנות למעילים. לנוכח סיפוריה על חשיבות הכדורגל בארגנטינה, הייתי אומר לה שאם היא הייתה נולדת בן בוודאי שהייתה ידועה בבעיטת המספריים אותה הייתה יורשת ממשפחתה…

הבית שלה היה בית קומוניסטי תחת הכותרת “לציונות, לסוציאליזם, ולאחוות עמים”. דנו בו בכל נושא ללא הבדלי דת גזע ומין. היא נעצבה אל לבה כשסטאלין מת ובעל המשמר כתבו “שקעה שמש העמים“.

לאמא הייתה דעה פוליטית בכל דבר ובכל עניין. כל דמות פוליטית שהיא בזה לו זכה לכינוי “הזה”. “פרס הזה”, “בגין הזה”, “ביבי הזה”. היא קיבלה מהבית את ערך השוויון בין בני האדם וכך התייחסה לאנשים שאותם פגשה וכך חשו גם תלמידיה הרבים במסגרת החינוך המיוחד.

על אף גובהה מעולם לא הקטינה אף אחד. פעם כשהייתי אומר משהו נגד הדת המקובלת לאדם דתי הוא היה אומר לי “אני לא רוצה לדעת מה סבא שלך היה חושב על זה”. ואני הייתי חושב “אתה באמת לא רוצה לדעת”.

אמא למדה חינוך מיוחד ודאגה להתאים ביצירתיות מופלאה לכל אחד שיטת לימוד המיוחדת לו. זכורה לי סצנה אחת שבו תלמיד ישב ולמד אצלנו בבית, (תלמיד שעליו נאמר שלא יידע לקרוא ולכתוב לעולם) תלמיד שהיה בכתה ה’ אבל גבוה ממנה וחזק ממנה. היא בדרכה דרשה ממנו לכתוב. הוא מאוד התקשה במשימה ונוצרה סיטואציה שמוכרת מסרטי פעולה יפנים, כששני היריבים מביטים אחד על השני ללא תנועה ומחכים מי ימצמץ ראשון. פתאום הוא קם וזינק החוצה מתוך כוונה לקפוץ מעל המדרגות ולהעלם. אמא השילה מעליה את ציביה הדידקטית וחזרה בבת אחת להיות אסתר הפרועה מבואנוס איירס ועל אף שאף פעם לא עסקה בספורט כלשהו למדרגות הוא לא הגיע. היא תפסה אותו גררה אותו פנימה, הושיבה אותו על כיסא ואמרה “עכשיו תכתוב!” והוא כתב, והוא קרא, וגם דאג שכולם יידעו על כך.

את אהבת חייה אמא פגשה בצומת עין שמר. אבא הגיע ברגל ממענית עם זר וורדים עטוף בגופיית עבודה שהיה מיועד לעדנה דודתי שילדה את יובל. היא התרעמה על הגופייה, ומאז הם ביחד עד ליום מותה. הבסיס לאהבתם המשותפת – הוא הצחיק אותה. בסרט מי הפליל את רוג’ר ראביט שואל החוקר את היפהפייה מדוע היא אוהבת את רוג’ר שהיה ארנב קטן ומטורלל, היא ענתה “הוא מצחיק אותי.” ואכן, עד ליום מותה, ושלוש וחצי שנים אחרי פטירתו, הוא עדיין הצחיק אותה. בתמורה היא נתנה לו לגדל כלבים מהם פחדה פחד מוות. כשהייתי עובר ליד כלב היא הייתה אומרת “אל תפחד הוא לא עושה כלום” ובו בזמן הייתה מועכת לי את היד דבר שהיה גורם לי לעתים לשיתוק חלקי בימים הקרובים.

את הדברים שלא אהבה באבא הייתה מעבירה לי בצורה מתוחכמת “אל תדאג עד גיל שלושים גם אתה תקריח.” הומור היא לא ידעה לייצר אבל לפעמים שלא לשמה היה יוצא לה. שם משפחתה מילדות היה ברקוביץ’. אחד מתלמידיה שאל אותה פעם האם היא קרובת משפחה של מיקי ברקוביץ שחקן הכדורסל. אמא כתשובה קמה על כל 146 הסנטימטרים שלה ושאלה אותו נראה לך?

אמא אהבה עד כאב את משפחתה הקרובה. בימים ההם לא היה נהוג לחבק ולנשק וגם לא לומר “אני אוהבת אתכם.” אולי כי לא רצו שנהייה מפונקים ונחשוב רק על עצמנו… אמא הראתה את אהבתה במעשים, באוכל הטוב שהכינה, בשיחות החכמות ומאירות העיניים על כל דבר ועניין, ובכבוד ובהערכה האין סופיים לבני ובנות זוגינו וכן בגאווה שחשה כלפי שלושת נכדיה. גאווה שבניגוד לאופייה ומנהגה דאגה גם להפיץ בהזדמנויות רבות וחגיגיות. אהבותיה המגוונות כללו גם קריאת ספרים (שאותה הנחילה לי לשמחתה) וכן ביכולת סריגה פנומנלית. בעזרת שתי מסרגות סרגה במהירות מסחררת צעיפים, גרביים, כובעים (את הפונפון אבא היה עושה) אפודות וסוודרים עם תוספות שנקראו אפליקציות. אני כהרגלי שלא מוצא אפליקציה שנעלמה לי מהנייד  עדיין רוצה לגשת לאמא שבוודאי הייתה מוצאת דרך לסרוג לי אותה.

אמא נפטרה אור ליום שישי באשמורת אחרונה. לאחר שלושה חודשים שבהם ציביה סבלה עקב נפילה, אסתר לקחה החלטה, עצמה את עיניה, חיכתה עד ליום חמישי שאצטרף להניה ואעמוד למראשותיה והלכה לעולמה. משאירה אחריה עבורנו געגוע אין סופי שגדול אפילו מסך זיכרונותנו.