booked.net

בניו ברא”ס ז”ל

-ממייסדי הקיבוץ-

נולד ב- 19/02/1932 בפולין.
כשהיה בן ארבע, היגר לארגנטינה יחד עם אימו ואחיו צבי כשאביו כבר שהה שם להכין את בואם.

בניו עלה לארץ עם אשתו עדנה וצבי אחיו ביולי 1954. הוא שהה בהכשרה בקיבוץ הזורע והגיע להשתקע במצר ב-9/7/1955.

לזוג נולדו שלושה בנים: יובל, עודד וישי.

במצר עבד בניו במוסך, למד והפך לבעל מקצוע בתחום.
בהיותו בעל ידע וכישורים טכניים, היה שותף להקמת מפעל “מצרפלס” בו גם עבד.

מילא תפקידים שונים: רכז ועדת חינוך, ועדת עבודה וכיהן בוועדות שונות.

כחודשיים לפני מותו, סיים קדנציה של שלוש שנים כגזבר הקיבוץ והיה מיועד לנהל את מפעל מצרפלס.

בניו נהרג ב- 7/8/1975 בתאונת דרכים יחד עם עוד שני חברי הקיבוץ: מיקה קם וטולי כהן כשנסעו לענייני הקיבוץ בתל אביב.

נטמן בבית העלמין במצר

בניו מיקה טולי… הזיכרונות מכים (דברים של עמנואל באזכרה)

כשמסרו לי בטלפון, שב 7/8/05  ימלאו 30 שנה למותם… נסחפתי בבת אחת למערבולת של זיכרונות…שוב אני  איתם,  רואה אותם, מרגיש אותם, חיי איתם ברגעים של צעירותנו והתבגרותנו… ועד הרגע הנורא של הידיעה על מותם…הכול חוזר ומכה במוח בעוצמה של סערת ברקים…

מרוב נושאים שאליהם אפשר להתייחס , תוך התייחדות עם כל  אחד מהחברים או עם שלושתם יחד, אני בוחר היום לספר סיפור ממש אינטימי על קשר שלי איתם לאחר קבורתם.

בתור גנן עשיתי למעשה את בית העלמין לאחר מותם ולקראת טכסי האזכרה.

עבדתי עם קבלני קירות וסוללי דרכים, אבל חוץ מי זה אני עצמי ירדתי פעמים אין ספור ועבדתי כאן לבד, במשך ימים שלמים, בשתילות, השקיה וסידורים.

כשהסתובבתי  בשטח מסביב החלקות בהם נטמנו לא מכבר, לא יכולתי להימנע “מלראות אותם בלבי”, ומ”לשמוע במוחי” את השיחות האחרונות שקיימנו…

בניו, האקס מכונאי שמכהן עתה כגזבר, בפנים המהורהרות מרוב דאגה, מסביר על המצב הכלכלי הקשה של המשק… ועוד אני בא לדרוש קנית כלים עבור הנוי.

בניו, טוב הלב שאי אפשר היה להרגיז אותו…   כמובן “שהסכמנו” לדחות את הקניה.

מיקה, המוסכניק הראשי, וקודם כל השכן שלי – דלת מול דלת בדוקומתי – שאין לו זמן אפילו להתייחס אלי לגבי תיקון הטרקטורון של הנוי כאשר תמיד רובץ על כתפיו התיקון של איזה טרקטור זחל מהפלחה… ובאמת מתי היה  לו זמן עם כל מה שלקח על עצמו?

טולי, מנהל החשבונות הנצחי, בא אלי לאחרונה לבקש איזה דוחות… אני שואל אותו: זה לא מספיק לעבוד יום שלם?  גם צריך למלא דוחות?

 ובעקבות זה, תחת הפרצוף הרציני המתמיד של טולי כבעל תפקיד, מתגנבת הקריצה השובבה  של טולי הבדחן, הכותב הקבוע של מאמרי הומור…

וכך שיחתנו נמשכת ימים, כאשר אנו לבד ומסביב רק חורשה ושקט ולרגלינו פרוש העמק,אני פונה אליהם ושואל – צועק,  מדוע?  והם לא יודעים תשובה, ואני מקשה ושואל, ומה זה הסתלקתם פתאום והשארתם נשים וילדים כואבים… ודווקא עכשיו היו לכולכם עם משפחתכם  תוכניות נהדרות לביצוע…

ואת כולנו השארתם המומים ומחפשים תשובה ולא יודעים נחמה…

ודמעות זולגות בעיני, כי המעמד הוא קשה, ורק הרצון לסיים בזמן את העבודות בבית הקברות, מחזירים אותי אל הטוריה והכלים  ואל השפיות ואל היום יום.

  וכבר חלפו 30 שנה   

  עמנואל גסטר

 

דילוג לתוכן