booked.net

מזור אלברטו ז”ל

נולד ב-  09.08.1947 בארגנטינה  

נפטר ב 16.12.2021
נטמן בבית העלמין במצר

הספד לסבא

אייר מזור, נכדו של אלברטו

 

הפעם האחרונה שדיברתי עם סבא, הייתה לפני כמה שבועות. חתמתי יום חופש
מהצבא כדי לצאת עם חברים לטיול ואז למסיבה בבית ריק בפרדס חנה.

אמרתי לעצמי שכבר אלך לבקר את סבא וסבתא וכך היה.

הגעתי לבית של סבא וסבתא והתחלנו להתעדכן.

הדפתי את הצעות האוכל החוזרות והנשנות, סיפרתי לסבא וסבתא על החיילים שלי
ועל בעיה שיש לי עם אחד מהם.

כאילו הכין מראש, סבא שלף סיפור על אחד מהתלמידים שהיו לו, איתו הייתה לו בעיה דומה. כהרגלו של סבא, משם השיח התגלגל ובשרשרת אסוציאציות מסוימת

דיברנו על המוסריות של מלחמה וסבא התחיל לספר על פשעי מלחמה של כמה אנשים שאת שמם אעדיף לצנזר בהספד זה סיפורים.


בתור דור שלישי למזור, אני מכיר רק סיפורים.

לא ראיתי את סבא במקסיקו.

לא ראיתי את סבא מנגן לקהל של 150 יהודים איפשהו בדרום אמריקה.

לא ראיתי את סבא וגוסטבו משחקים כילדים בבואנוס איירס.

לא ראיתי את סבא מקבל מכה בברך ומאבד את “קריירת הכדורגל המבטיחה שלו”.

לא ראיתי את סבא מסתכל על הבחורה הכי יפה וחכמה בחדר ומחליט שהיא תהיה אשתו.

לא ראיתי את סבא נלחם במלחמה.

לא ראיתי את סבא מלמד מאות תלמידים.

לא ראיתי את סבא עורך משתה במקסיקו ביום שבו נולדתי.

כל מה שיש לי זה רק סיפורים, ובהם אני נאחז.

החיים של סבא בהחלט היו סיפור.

הם היו סיפור מלא תשוקה, אימפולסיביות, מוזיקה ורגש

הם היו סיפור על מרד נעורים, על ציונות, על הרפתקאות ברחבי דרום אמריקה, על אהבה בלתי פוסקת ורומן בלתי נגמר, על אובדן, על דיכאון, על לוחם, על משורר, על אינטלקטואל, על סבא.


הפעם האחרונה שדיברתי על סבא לפני שנפטר, הייתה לחבר שלי מהצבא, ביום חמישי בבוקר.

 הייתי אמור לארגן על האש לחבר’ה מהצבא במוצ”ש והוא שאל אותי איך זה מתכתב עם הצמחונות שלי.

אמרתי לו שבתור נכד לארגנטינאי גאה קיבלתי הכשרת אסאדו מקיפה. סיפרתי לו גם איך סבא קיבל את הצמחונות שלי. זה היה לפני שנה בערך, כשסבא היה

לפני איזשהו ניתוח. סיפרתי לסבא שהחלטתי להיות צמחוני והוא, בדרמטיות האופיינית שלו ובמבטא דרום אמריקאי כבד אמר “אני לא הולך מהעולם הזה

כשאתה צמחוני”.

סבא, אני מתגעגע לסיפורים שלך, שמעתי המון. אבל לא מספיק.


הם יחיו איתי, אני מבטיח.

אוהב אותך, אייר

 

Alberto Tío

גבו מזור, אחיינו של אלברטו נפרד

 

בהפרש של כמה שנים, נולדנו באותו בית, ישנו באותו חדר, באותן מיטות.

השתמשנו באותם שירותים ואכלנו מאותן צלחות, את אותם המאכלים, למעשה.

אולי בגלל זה, נהגנו לשתף אחד את השני בחלומות על בואנוס איירס, על הרחוב שלנו- מורנו ועל החנות של המשפחה.

נוצרנו מאותו החומר ואתה ואני ידענו את זה. איתך, הולך חלק ממני ומהסיפור שלי.

אי-שם ב95-׳, הושטת לי יד, כשנשארנו לבד מול העולם, כדי להציל אותנו מהחשכה.

מאז התחילה המחצית השנייה של חיי, אותה אני חייב לך.

אני מניח שעכשיו אתה צמוד לאלה שכבר אינם, אלה שאנחנו מתגעגעים אליהם כל-כך.

עכשיו אני אתחיל להתגעגע גם אליך.

אני לוקח איתי את הסיפור שלנו וממשיך להעביר אותו הלאה.

 

אאמין בך תמיד,

נוח בשלום Tío.

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן