הגעתי למצר בעקבות האהבה, עם שני ילדי ב 1 ביולי 2004. זה נראה כמו לפני מאה שנה.
מצד אחד הרגשתי מהר מאוד כמו בבית, זכיתי לקבלת פנים נעימה, כל מי שנקרה בפני היה אדיב.
מצד שני לא הייתי שייכת, הכל היה זמני כזה, בסימן שאלה, תחושה מוזרה שלא הכרתי בעבר.
השנים חלפו להן, ילדי עזבו את הקיבוץ ואני נשארתי כאן עם דני.
שיפצנו את הבית, שתלנו צמחים, יצרנו לנו קן חמים ונעים מתוך הבנה שכאן נשאר כל חיינו.
לקחתי חלק בפעילויות בקיבוץ, השתתפתי בהצגות, באירועים ובחגים, כתבתי בעלון, הרגשתי שאני חלק ממה שקורה כאן. ועדיין לא הייתי שייכת, כאילו אני פה אבל לא ממש.
זה לא באמת הבית שלי? אז מה בעצם אני עושה פה?
השנים עוברות והילדים בבתי הילדים כבר יודעים מי אני, אני כבר לא זרה.
עזבתי את המשרה הנהדרת שלי בנתניה ועברתי לעבוד מהבית, בקיבוץ.
כל ימי ולילותי עוברים במצר, אני יכולה לעבור ימים שלמים מבלי לצאת החוצה. ונעים לי.
ועדיין אני לא שייכת?! איך זה יכול להיות?!
היום אני חשה שקיבלנו החלטה משותפת אתם ואני לחיות יחדיו לנצח.
לא צחוק להתחתן עם קיבוץ שלם 🙂
אני מודה לכל מי שסייע לבחירה בי, לכל מי שבחר לחיות איתי ומקווה לא לאכזב.
היום אני יכולה לומר בפה מלא “אני שייכת”!
יערה קזצינסקי-אדן
