על המשמר 26/11/67

הכפר הערבי מיסר והקיבוץ היהודי מצר צליל שמותיהם דומה. דומות ומעורבות בגוש קרקעי אחד הן גם אדמותיהם. עד כאן- הדומה, ומכאן ואילך- השונה.

הכפר מיסר נאמן על המסורת של הפלאחים הערבים, במנהגיו ובאורח- חייו. שלש חמולות גדולות ממליכות את המוכתר, שכוחו והשפעתו נחלשים והולכים לאחרונה. הקידמה אמנם חודרת לחיי הכפר, אך בהיסוסים לא מעטים. התחלות של מינהל דמוקראטי נשתלו במקום עם צירופו למועצה האיזורית. וקם ועד מקומי, המייצג את החמולות. השירותים המוניציפאליים, לכל הדעות, אין בהם נזק, גם אם התושבים עדיין לא הורגלו לשלם את המסים המגיעים בתמורתם. נוסד גן ילדים, המביא הקלה לאמהות ברוכות הטף; נפתח סניף של “טיפת חלב” ואף מרפאה של קופת –חולים הוקמה…עדין יש לצפות שאי אלה נכבדים ישנו את דעתם ויתחילו לשלם את חלקם במסים, ואז-אז גם מאור-החשמל ימצא את דרכו אל בתי הכפריים.

יחסים לבביים נרקמו בין הכפר והקיבוץ השכן, עוד מראשית ימי התיישבותו. הם מצאו ביטוי בעזרה הדדית בענייני יום-יום. פתחו תושבי הכפר את בארם הקטנה להרוות צמאונם של חברי הקיבוץ. ובאו ימים, כשלאלה יש בידם לגמול למיטיביהם – מאז, מבארם העשירה והשופעת. והכפר הערבי, שבינתיים סיגל לעצמו שיטות חדישות בהשקיה, נהנה גם נהנה.

יום אחד, לפתע-פתאום…

יום אחד- היה זה בסתיו אשתקד- חגג אבו – מוסטפא, פועל פרדס, בביתו הצנוע, את הולדת בנו השישי. אורחים באו לברך את המשפחה המאושרת.

אותו יום עצמו התחשק לו לאחד החברים החדשים בקיבוץ, לצאת, רכוב על טרקטור בדרך אל הכפר, לחפש “מציאות” בחנות. החבר הגיע בשלום לכפר. החנה את הרכב באשר החנה, ופנה ברגל למחוז חפצו. והנה מעשה שטן, קיבל הטרקטור “רגליים”, והחל להתדרדר במורד, במהירות מוסיפה והולכת… ישר אל מקום החגיגה של משפחת אבו-מוסטפה.

האורח הבלתי קרוא צירף עצמו אל השמחה דרך אחד הקירות, בקול רעם אדיר ובתימרות אבק- מפולת. החגיגה הושבתה, ולרוע המזל, נפצעו האם היולדת, הרך הנולד ושניים מאחיו הגדולים יותר.

היום, מקץ שנה, קל לספר את המעשה. אז – כבדו ההרגשות, כשהפצועים הובלו לבית החולים ומצבם עורר דאגה…

בהיוודע בקיבוץ דבר התאונה, הוחשה עזרה. ראשית כל אשפוז הפצועים, ואחר כך-דאגה לקורת גג למשפחה. מן הרגע הראשון ניהל הקיבוץ עם משפחת הנפגעים שיחות ישירות, על שרשרת ארוכה של ספלוני “קאווה”. בינתיים השתפר מצב הפצועים והם החלימו כליל. בד בבד, קמו קירות של בית חדש – פיצוי מצד הקיבוץ. לא בקתה דלה וצרה, אלא בניין מרווח, נאה, רחב ובו לכל הילדים יש מקום , גם לאלה שברצון אללה יתווספו עליהם בעתיד. ככל הסולחות- ובכל זאת…

מאז התאונה נקפה שנה. הפצעים הגלידו והגיע עת לערוך סולחה גדולה, בהשתתפות כל אלה שהיו מעורבים בפרשה. מוחמד, גיסו של אבו-מוסטפא, עבד יום ולילה בהכנת הכבש השחוט והעופות ושאר מטעמים ערבים לחיך. הסולחה נערכה לפי כל הכללים והדקדוקים, ואף – על – פי- כן, היא הייתה מיוחדת במינה: לא קדמו לה ריב-ומדנים ולא הוטרדו מתווכים, לפשר בין הצדדים. הכל נעשה במשא ומתן ישיר ומתוך רצון טוב והבנה הדדית- מהרגע הראשון ועד הסוף הטוב.

“סוף טוב- הכול טוב” ומכיוון שכך, נסלח גם ל”גיבור המעשה”- לאותו בחור, שפחזותו העבירה אותו על דעתו: הוא הוזמן לבקר בכפר ולקנות בחנות כאוות-נפשו…