בנות מצר שירתו בצבא פחות מהבנים, אבל מספיק כדי ללמוד את הדברים המינימליים שצריכים לדעת, כולל ירי ב`סטן`.

באותו ערב שבו הוכרז מצר כקיבוץ ה-68 של `השומר הצעיר`, הייתה התרגשות רבה: אורחים רבים באו, התארחו, נאמו, אכלו ונסעו, ואנחנו, קבוצת צעירים מלאי רצון וחזון, נשארנו לעבור את הלילה הראשון במצר, קרוב-קרוב לגבול הירדני.

מי הם שכנינו? למה עלינו לצפות? לשקט? לסערה?

 

התארגנו לשמירה על המקום. קבענו עמדות סביב הקיבוץ, שבהן שכנו חברים. היה גם פטרול שעבר בין העמות, לוודא שהכול בסדר ולדאוג לקפה.

 זה היה די מפחיד. לא היה כלום מסביב. חושך מצרים, ואנחנו עדיין לא מכירים את המקום. כל רעש הקפיץ אותנו. עשינו מה שלמדנו בצבא: שכבנו על הקרקע, סובבנו את הראש לאט-לאט מימין לשמאל, מנסים להבחין בתנועה או ברעש.

לפתע, רעש חזר! עצבינו נמתחו ונכנסנו לכוננות. למזלנו, לא היו אלה ירדנים מעבר לגבול ולא פדאיונים חורשי רע, אלא דגלי הלאום והקיבוץ שנותרו מתנופפים להם ברוח העזה לאחר המסיבה…

כך עבר עלי הלילה הראשון על אדמת מצר.