בשנת 2010 מלאו לי 80.
את ההסיפורים והפיליטונים שלי רק התחלתי לכתוב אחרי גיל 75, כאשר יצאתי לגמלאות. אז “יותר טוב מאוחר מאשר אף פעם”.
לא שפתאום השתתפתי באיזה “קורס לכתיבה יוצרת”.
לא שפתאום הפסקתי לכתוב עם שגיאות כתיב, כרגיל, גם לא ניסיתי לכתוב למגירה משך כל השנים, ולא שהכתיבה הפכה להיות
כעת העיסוק היומי שלי, אך לפעמים בא לי להתיישב ולהקליד, (בשתי אצבעות) ולנסות לתת ביטוי לזיכרונות שצצים או למצבים שמתרחשים…
וכידוע חיי קיבוץ הם מקור מצוין לסיפורי מקום, אותם אני בוחן בקריצה אישית משלי.
וכידוע חיי קיבוץ הם מקור מצוין לסיפורי מקום, אותם אני בוחן בקריצה אישית משלי.
ברכות !!
ליל הסדר 1974
סדר פסח במצר ב 1974 , המשעשע מכולם ומתמיד!!
הקהל, זרם מבסוט, בחולצות לבנות, אל הלול, לחגוג סדר פסח כהלכה… הקיבוצית. בחיפוש אחרי מקום מתאים לחגוג את הסדר, שיכיל את כולנו כולל האורחים, נמצא פתרון יצירתי: לול, אחד שהתרוקן זמנית. הוא יהפוך ל”אולם לעריכת סדר חגיגי ומרווח”.
ניקו את הלול ושטפו את ריצפת הבטון וגם השפריצו על קירות העץ, כדי להוריד קצת אבק, וגם הביאו קבלן שריסס ריסוס מבושם, מיוחד לטשטוש ריחות המקום … הקירות קושטו ע”י האמנים שלנו. הביאו קרשים ארוכים להרכבת שולחנות, ובכלל הכל הוכן לערב הגדול..
חבל שאין תקרה, ומעל לראשים רק קורות עץ וקונסטרוקציה עבור גג האסבסט.
כבר החלו לקרוא את ההגדה של הקיבוץ הארצי, הבלתי נשכחת, (השומר הצעיר) ספרון צבעוני ויפה עם טקסטים מותאמים לחילוניותנו האידאולוגית המוצהרת.
לפי תור, קמים אנשים לקרוא את הקטע שלהם, כאשר מעל השולחן קורצים מגשים עמוסי כל טוב וריחניים, אך אסורים למגע כי… קוראים את ההגדה.
פתאום חברה אחת עושה לי סימני עיניים (חשבתי שרוצה להתחיל איתי) היא מביטה לכיוון אשתי ומגלגלת עיניים לכיוון הגג, ועוד כמה חברים מחייכים ומסתכלים אלי וכלפי מעלה, ואז אני רואה שתי חולדות מטיילות יחד על אחת הקורות, ומביטות מטה בסקרנות, במיוחד אל המגשים הריחניים, ואולי מדמיינות לצלול אליהם, ובאותו הזמן אנשים מתחתן, מדמיינים אותו הדבר, ואינסטינקטיבית מכסים ביד אחד הראש ובשנייה את המגש…
כאן אני חייב לגלות שאשתי מפחדת מנברנים מכל סוג, אפילו את שמם לא יכולה לשמוע… ימח שמם. בקיצור, פוביה!! והיות ואין סודות בקיבוץ קטן, אפשר היה להבין את פשר מבטי ההזדהות והאזהרה של החברים סביבנו.
ליליה שהרגישה מהרגע הראשון במתרחש, קוראת את ההגדה בדקדקנות, לא מרימה ראש.
על אף החשדות שלה, שכנעתי אותה לבוא כי הרי המקום נוקה כהלכה… ומי אנחנו שלא נשתתף בחג או אירוע של הקיבוץ?
וכעת, תוך נקיפות מצפון, אני מסביר לה, (בחוסר טקט), שיש לנו מזל שאנחנו לא יושבים מתחת לאיזו קורה…
בינתיים, אחת עוברת שם למעלה, בריצה מטורפת, כאילו הקורה היא מגרש מרוצים, והאנשים, וואו!!, מרימים קול של התפעלות, וחבר אחד שסיים לקרוא את הפיסקה שלו בהתרגשות, חשב שמריעים לו..
“ההם” מהעבירים לחבריהם בסביבה, מפה לאוזן, על האירוע הקולינארי שמתרחש כאן ומהלולים הקרובים החלו להגיע סקרנים נוספים.
חבר’ה לצים שלנו, נותנים בהם סימנים וגם שמות, כמו משה, פרעה, ולפרצוף חדש שרק הופיע קראו בהתלהבות: הנה אליהו הנביא!!
ולרשימת עשר מכות מצרים, הציעו להוסיף את “ההם” בתור המכה האחת עשרה!!
האחראי על האפיקומן, כולו מודאג, הלך להצילו מהמחבוא לפני שההם יאוכלו לו, אותו.
כששרו, “מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות”, ענינו במקהלה שבלילה הזה גם חולדות!!
גם על “חד גדיא” , החבר’ה לא פסחו והציעו להוסיף… עכבר, לרשימת החיות!!
עד כאן, ליליה, חיוורת, לא אוכלת, כולה שקועה בתוך ההגדה… לכן תוך כדי שזמזמנו לעצמנו “דיי דיינו”, עזבנו את הסדר, מפאת חוסר כבוד ל “ההם”…
ועד היום חסר לי הלפתן שחילקו לקינוח!!
שוב גלשתי בתוך הזיכרונות, אז מוטב לסיים כי: “חסל סדר פסח כהלכתו”
היו או לא היו עצים?
צל… חלמנו להשתרע יחד עם ילדינו הראשונים תחת הנוף הגדול של איזה עץ מצל ענק… אבל, קודם הינו צריכים לנטוע אותו, כשתיל רך, לטפל בו ולחכות שנים…
בינתיים הצטרכנו להסתדר עם הרבה עונות חום ארוכות… שטופות שמש. הרי ב-1953 עלינו על גבעה צחיחה, אדמת טרשים, ללא עצים כלל. היו רק עשבים, קוצנים בעיקר, וקצת שיחים כמו “אלת ארץ ישראל” השייכים לצמחייה הטבעית הים תיכונית שנכחדה מזמן, לפני הגעתנו, אולי בגלל רעיית צאן קבועה….
בתוך חלקות אדמה קטנות שבין סלעים מבצבצים…שתלנו בלי הפסקה, כמויות של “ברוש”, “אורן ירושלמי” ו”קזוארינה”. אלו העצים העיקריים שהשתמשו אז בארץ, לפי דוגמת העיור של הקרן הקיימת.
לא מעט שתילים קיבלנו מהם, ובעיקר עבור גיוסי שתילה של ט”ו בשבט.
אגב, אני גאה בעשרות שנים של גיוסי ט”ו בשבט מפוארים בהשתתפות המונית של חברים וילדים. להוסיף עוד ועוד עצים היה לנו כמעט מעין מאז היום הראשון במצר, השתוקקנו לפיסת ירק למטה וצל מעל… הרבה “עבודת קודש”.
היה לנו קשר יפה עם אנשי קק”ל. כאשר הם שתלו מסביב לקיבוץ, במשך כמה עונות, הם גם הסכימו לחרוג ולשתול בתוך שטחים פנימיים יותר של המחנה.
ההסכם היה שכאשר יימתחו הגדרות הראשונות סביב הקיבוץ, אנחנו נמשיך לטפל בעצים שיישארו אצלנו, והם יטפלו בחגורה החיצונית. וכך זה היה, וזה הגדיל את הריאה הירוקה…
ידענו שחלק גדול מהעצים ייפגעו כאשר ייבנו שכונות חדשות, אבל עד אז ימלאו את תפקידם, ולבסוף, בין הבתים, יישארו כמה וכמה עצים מבוגרים.
כאשר קק”ל שתלה את חגורת עצי האיקליפטוס, למטה, בין מגרש הכדורגל של היום לבין גדר המערכת… (שם יש אדמה עמוקה שאפשרה את קליטתם), יצאנו מהשגרה של האורנים… וגם הייתה כוונה מסחרית: לכרות ולמכור לתעשיית העץ, במחזורים של שבע שנים של התחדשות העצים. זה לא כל כך יצא לפועל…, אבל פיקניקים ענקים ומנגלים מרכזים של יום העצמאות כן התקיימו בחורשה הזאת במשך שנים רבות.
אפרופו איקליפטוסים, לעולם לא אשכח את הגיוס העצום, כאשר נטענו איקליפטוסים בכל המדרון שבו היום קיים שיכון ותיקים “ב”. כעבור שנים רבות, כשהעצים כבר הגיעו לגובה עצום, התחלנו להכשיר את השטח לבניית השכונה, ואז נאלצנו להוריד את כולם, פרט לכמה בודדים… וגם הם איימו לפול על הגגות… כך שלא נשאר אפילו עץ אחד למזכרת.
ובאשר לעצי נוי. בלהט החיפוש אחרי צל, קודם כל שתלנו כל עץ שגדל מהר ויש לו נוף רחב, ואם אפשר – גם פריחה וריח…כמו אזדרכת, סיגלית, טיפואנה, אולמוס, פיקוס וכו.
צירפנו גם את הצמחייה של החורש הים תיכוני שסובב אותנו, כמו כליל החורש, תאנה, חרוב, שיחי אלת המסטיק, קטלב, רוזמרין ועוד. כל זה נעשה בגלל עיקרון גנני של התמזגות עם הנוף הטבעי.
כמובן שעם השנים הכנסנו המוני סוגים חדשים של עצים שבינתיים התאקלמו בארץ, ובנוסף לכך גם כל צמח נוי אפשרי.
ובסוף אני רוצה להתייחס למדיניות התכנון של הנטיעות בעתיד, ואיך אומרים? לטובת הדורות הבאים…!!! הסברתי איך ולמה נטענו. אבל, איפה האלון?
אלונים למיניהם ועוד עצים דומים באזורינו מסוגלים לחיות מאות שנים. כל היתר הולכים ו”נגמרים” בתחום של עד 50 שנה, ואז הם יפלו מעצמם או שייכרתו. רוחב הצמרת של אלון בוגר מצל על שטח רחב מאוד, לכן אפשר מראש לנטוע במרחקים גדולים ולא בצפיפות כמו שנוטעים את האורנים. אמנם, קצב הגידול שלהם אטי, אבל, נטועים בין יתר העצים, הם יישארו וימלאו את השטח כשאחרים ייעלמו. ומה רע לחיות בתוך גן עצי אלונים?! בכל מקרה, תמיד הם משתלבים היטב עם עצי נוי.
תכנון כזה מחייב להצטייד במפה עם מיקום השכונות בעתיד וייעוץ של אדריכל גנים כדי לבחור את העצים המתאימים ואת מיקום הנטיעה של כל עץ ועץ, לפי שם, על מפה ברורה שכוללת כל “המחנה” והמשק.
חג שמח !!!!!!
הסבון או היסטוריה של חיי צמצום
בכמה קפיצות הגעתי לפתח הביוב הפתוח, אך הסבון כבר נעלם במערבולת של קצף ומים… כי במקלחת הציבורית של מצר חסר, בדרך כלל, מכסה לניקוז הנוזלים הזורמים לביוב. לא מפליא לגבי מבנה רעוע עשוי אסבסט ורצפת בטון….
אני עומד ערום, רטוב, מופתע, כמו ילד שעומד לפרוץ בבכי בגלל צעצוע חדש שאבד לו באופן פתאומי. זה היה הסבון החדש שקיבלתי באותו יום בחלוקה החודשית, בקומונה. בשיחת קיבוץ כלשהי, במסגרת קיצוצי תקציב, החלטנו שמספיק סבון “רות” אחד לכל בן אדם, לחודש.
המותג חולק “באספקה קטנה”, יחד עם עוד כמה פריטים מינימליים, מתוקצבים, שהיו נחוצים לחיי האדם המודרני, בשנות החמישים.
חזרתי לטוש שלי, ונאלצתי להמשיך להסתבן עם “האין ברירה”, כך קראנו לחתיכות סבון הכביסה שהיו מונחות במקלחת, לשימוש חופשי.
עם “רות” הסתבנת, אתו התקרצפת. רות הייתה מבושמת, לָ”הוא” היה ריח של שמן זול. רות הייתה רכה, מתעגלת עם הזמן. הוא היה מחוספס למגע ומאוד כבד. אם נפל לך, צנח ישר על הבוהן והלכה הציפורן…
רות החליקה לי מהידיים ושטה לה בעליזות בתעלת הניקוז, הישר למלכודת.
אגב, אשתי סיפרה לי שבמקלחת של הבנות לא היה חסר שום מכסה. מדוע? החצרן דאז, האיש המטפל בחצר הקיבוץ בתיקונים וחידושים, היה מכין רשימת קניות של כלים ופריטים נחוצים, ומוסר פעם בחודש למרכז הקניות, אשר מצידו, היה מצמצם או דוחה חלק מההזמנות שהגישו הענפים, כי תפקידו היה גם לחסוך! עליו פיקח הגזבר, שבאמתחתו רשימה כמעט סודית, “תקציב אחזקת אדם”, אשר אושר ע”י ועדת המשק. הוועדה הטילה את ביצוע הצמצומים על בעל ה”סופר תפקיד”, מרכז המשק, אדם שבעצם, דאג בעיקר לתוכנית השקעות, והוא רק שאף לקנות עוד טרקטור… במקום זוג מכסים, מסנני ניקוז, למקלחת.
למעשה, כולנו עסקנו בשמירה קפדנית על התקציבים, תוך פשרה והסכמה אידיאולוגית רבת שנים: לחיות בצמצום !
בשם העזרה ההדדית, ערך עליון בתנועה הקיבוצית, בהיותי מתחת לטוש, ניסיתי להשיג לי חתיכת סבון, לשאול ממישהו. פניתי לימיני, שם הסתבן חבר אחד, ידוע בקנאותו ל”רות”. כדי ש”תספיק” לו לכל החודש המתוקצב, היה מתקלח רק פעמיים בשבוע.
אז פניתי לשמאלי, שם מישהו זעוף פנים הסתבן כמוני עם האין ברירה כי את “הרות” שלו כבר הספיק לאבד קודם לכן, כאשר כדרך כל סבון, הלך ישר לביוב.
בזאת התוצאה של העזרה ההדדית: בין מחוסרי סבון, אף אחד לא מעלה קצף!!
עם השנים, חפרו סוף סוף רשת ביוב למחנה, ואז הוסיפו איכשהו, מקלחות ושירותים בתוך המרפסות של הצריפים והבתים הראשונים… וחסל סדר המקלחת הציבורית.
במצר הקדומה, עם קומונה בדרגת “א-א”, כשהבגדים היו שייכים ל”קולקטיב”, קיבלת בתא פריטים לשימוש שבועי, לפי החלטות הקומונריות.
ועל סבונים מבושמים אפילו לא חלמת. רק כאלו של אין ברירה.
ב”שינוי” הראשון, עברנו למשטר של קומונה “א”. בין השיפורים, למשל, כבר סומנו הבגדים של כל אחד, כך שמספר הפריטים שהוחלט שהם שלך… הם שלך. חידשו אותם במשך השנה, לפי ראות עיניה של הקומונרית והתקציב שלרשותה.
גם התקציב האישי היה קטנטן. וברוח הספרדית שלנו, רק תקציביטו!! אגב, לא פעם רציתי לקנות לחצרן, מכסה חדש ומצוחצח עבור חור הביוב במקלחת, אך התקציב האישי המזערי שלי לא נועד לכאלו רכישות. וגם ידעתי שכשאבקש אישור להחזר כספי, אני אקבל הרצאה על הנוהג המשקי הקדוש: הקיבוץ לא קונה במזומן בחנויות, אלא, רק במרוכז, באשראי ובהנחה, אצל ספקים מוסכמים… וחוץ מזה, שלא אבלבל לו את המוח.
בינתיים כבר נכנסנו לשינוי השלישי בחשיבותו, שלב ההפרטות.
הוגדל התקציב האישי, כך שתוכל לקנות כל מיני פרודוקטים לפי יכולתך. לדוגמה, בחדר האוכל היו שני סוגי מרק, ויכולת לממש את זכותך להחליט מה לבחור: מרק צח או מרק ירקות. האחריות היא עליך ובלי התערבות המוסדות.
הכולבו הצנוע שלנו הפך למינימרקט מכובד, ועל המדף, הכי חשוב, איך לא?, סבונים!! במבחר צבעים, בשמים, מותגים ומחירים – רק תקנה.
לאחר הפרטות ושינויים שונים במשך שנים; ותוך הכרה בצורך בשינוי השיטה, בימינו אלה, 2007, החלטנו– בעד השינוי הגדול !!! והוא כבר כאן.
עכשיו כל אחד, צריך וחייב לחיות בעצמאות כלכלית אישית.
ומצדי, בתור גמלאי עצמאי, עד שאתרגל לשינוי, בכדי לחסוך ומתוך אחריות לשמירה על הוצאותיי, עברתי לשימוש אישי של…”אין ברירה”, סבון הכביסה הזול, הבלתי נשכח מהמקלחת הציבורית.
איחוליי לכולם לשינוי קל !!! וליציאה מהירה מצמצום לרווחה!!!
הפכנו למוצב צבאי מבוצר, ערוכים לקרב!!
שנת 1956. קצין מילואים מחייל הנדסה שמתמחה בביצורים עומד בחדר האוכל הישן, המלא בחברים מודאגים, ומסביר:
הארץ בסכנת מלחמה והוחלט להכין את יישובי הספר נגד כל פלישה אפשרית של האויב. תחילה יטפלו בקיבוצים הכי קרובים לגבולות, אלו המדורגים ביטחונית כסוג א- א, כמו מצר, הממוקם בגבול המשולש הקטן, ועומד מול הלגיון הירדני שחונה ליד כפר כפין (אגב, הירדנים כבר צלפו לא פעם על חברינו שעבדו בעמק שלנו).
בחלקו ההרואי של הנאום הוא מסביר את מה שידענו מאז העלייה על הקרקע בשנת 53, שבמקרה של התלקחות בגזרה שלנו; ואם צה”ל יהיה עסוק בחזיתות אחרות ולא יוכל לשלוח כוח שיחצה בינינו לביו הירדנים… נצטרך לפנות נשים וילדים, והבחורים שיאורגנו מבעוד מועד כפלוגת מילואימניקים, יישארו להגן על הקיבוץ. אולי גם נקבל תגבורת מצה”ל. ולסיכום בכדי שנעמוד בגבורה נגד האויב המסתער, אנו זקוקים ל… ביצורים!
כשסיים להכניס אותנו לחרדה, קם קצין אחר, שהמשיך בהפחדה – אזהרה, כללית. הוא התמקד בחלק הביצועי של ההתבצרות, שלף מפות שכבר הוכנו עבורנו; ודיבר על הקמת גדרות תיל נוספות לקיימות; ועל חפירות אין סוף של תעלות קשר, המיועדות לריצה של הלוחמים (אנחנו) בין עמדות הירי.
והוסיף בדרמטיות: אם יהיה צורך, התעלות יחצו גם את הדשא מול החדר האוכל (הצריף). הוא ידע שזה היה הדשא הרחב היחיד שלנו אז; וגם ידע שזה מה שיקרה. אגב, תעלות קשר חופרים בצורת זיג-זג כדי לבלום את הריקושטים, אם נופל בפנים רימון או פגז…
הוא גם דיבר על עמדות אסטרטגיות עבור הרובאים; ועל שלוש עמדות מיוחדות למקלעים, שייבנו עם גגות נגד פגזים; וגם על עמדות למרגמות שלנו; על סידורים נגד הפגזות; על שמירת מים ואספקת חירום; ועל מילוי וסידור שקי חול לדיפון עמדות ולהגבהת הדופן של התעלות, בתקווה שהחול יספוג כדורים צולפים.
ורק היה חסר שיאחל לנו שמהלילה נוכל ללכת לישון בשקט ובשלווה…!!
בשלב זה קם קצין שלישי שהתמחה בכוח אדם והצהיר (לשמחתנו) שלא נהיה לבד כדי לבצע את כל זה, שנקבל כלים כבדים, קבלנים לבנייה עם צוותי עבודה שלהם, חומרים לדיפון התעלות, ציוד על מפעיליו לחפירה בסלעים, כמו כן הרבה אנשים לעבודה; ושהממשלה תעודד ותממן תנועה של מתנדבים לביצורים ביישובי הספר. עוד אמר שהקיבוץ מצידו חייב למנות אדם שיתפנה באופן מלא לניהול המבצע והקשר עם גורמי חוץ. גם המא”ז יירתם להכנת ההכשרה הצבאית של החברים. והנשקייה שלנו תצטרך לקלוט הרבה מאוד כלים (ואכן כך באמת היה!).
עבר זמן קצר, ואני לא זוכר איך ולמה, מצאתי את עצמי ממונה ע”י המשק כאחראי בלעדי לניהול המבצע, עוסק בסימון תוואי לחפירות בשטח, מקבל אוטובוסים עם מתנדבים לעבודה; ומחלק להם מקושים וטוריות ומסביר מה, איפה, איך, למה וכמה… לבצע.
הייתי חייב לתת מענה לכל בעיה: קבלן זה צריך חיבור ארעי לחשמל. נהגי משאיות שואלים איפה להוריד חומרים שונים. כמה מתנדבים, שם למטה, צריכים חוט ברזל לקשירת הקונצרטינות שהם פורסים בין גדרות התיל החדשים. אגב, עד סוף המבצע הקמנו סבך של גדרות בצורת משולשים משתלבים, בשטח רחב, כמכשול למתקפה. ובתוך כל זה סודר מקלע לאש אנפילדית לילית, לירי אוטומטי.
חיממו את הלב המתנדבים. כל יום הגיעו בהסעה מאורגנת עשרות אנשים מהסביבה שבין חיפה לחדרה: מהטכניון, ממשרדים, ממפעלים, מהמועצות.
בלחץ הנסיבות קיבלתי כל בן אדם בתור “כוח עבודה בלבד”, בלי להבחין בין פרופסור לסטודנט. זכורים לי מתנדבים מהבנקים מחדרה שאותם שוב פגשתי כאשר הפכתי לגזבר. בהמשך גם נשלחו, “פועלי דחק”, שקיבלו את היומית שלהם עבור… מינימום ביצוע. לא מעט התווכחתי איתם שבאו לעבוד ושלא קיבלו את הטורייה כדי להישען עליה.
עוד נושא מרתק ויצירתי היה הקמתם של שלושה מקלטי לוחמים, כל אחד על בסיס צינור בטון בקוטר עצום, של המוביל הארצי, שהובאו על גבי סמיטריילרים. כל אחד הורד לתוך חפיר ענק. בצד אחד של הצינור נבנתה יציאת חירום, ובשני– פרוזדור כניסה עם דלת ברזל, שמתחבר לתעלת קשר כך שהלוחמים יוכלו להגיע מוגנים אל המקלט, כדי לתפוס מחסה תחת הפגזה או כדי לנוח במשמרות.
כיום, המקלטים נחים מכוסים באדמה ועצים גדלים סביבם. אמן סלה!
זיכרון מיוחד נשאר לי מהעבודה של קבוצת דרוזים, אלופים בהפעלת פטישי אוויר, שביחד עם הקומפרסורים רעשו שיגעון, בזמן שפיצחו באבן תוך כדי חפירה קשה. גם קדחו חורים בסלע, שמו חומר נפץ ואחרי צעקת ההזהרה המסורתית “גוורדההה” פיצצו בו זמנית ע”י פתיל משותף, כדי לרכך ולפורר את התוואי, להקלת העבודה.
אלתרנו גשרים מלוחות קרשים, מעל התעלות, למעבר רגלי.
ובהקשר אישי, משפחתי: ליליה הייתה בהריון. היא שימשה כקופאית בית. יום אחד הלכה בחשכה לקבל מזומנים מהגזבר, ובדרך נפלה עם הבטן הגדולה לתוך אחת התעלות. עד היום היא טוענת שיום קודם לכן לא היה שם שום חפיר (ובינינו, זה נכון!!). בתחילת אוקטובר, עמי, הבן הבכור שלנו, נולד במזל טוב, בריא ושלם!!
ב-29 באוקטובר 1956 פרצה מלחמת סיני, מבצע קדש.
אגב, בכל מצב– מצבי חירום או רגיעה– האימהות היניקו אך ורק בתוך בית התינוקות. אז היה זה בית זמני (כיום ביתה של לירד, שם גם נולדה! ). פתאום נשמעה אזעקה. נשים שבידיהן תינוקות, רצו למקלט (שבין שתי הרכבות). גם ליליה ירדה כדי לסיים שם את ההנקה, וסופר שעמי היה היחידי שנהנה מההרפתקה…
הכי חשוב, שלא נאלצנו לפנות אמהות וילדים, כי הירדנים ישבו בשקט ובטח רעדו מפחד מהאפשרות שישראל תתקוף אותם.
חכם אחרי המעשה יכול היה לומר: אז כל העבודה והכסף בביצורים היו מיותרים?!…
לסיכום, התבצרנו כהלכה. כל המשימות בוצעו בהצלחה תוך בערך ארבעה חודשים. רק חבל שהשטח השתנה, התכער והתמלא צלקות, בשל החפירות, ונעשה קשה להסתובב בו. נסו לדמיין קיבוץ קטן, מעט צריפים ובתים ושטח מאוד מסולע שטרם כוסה באדמה לנוי.
מיותר לספר שכעבור 10 שנים, לקראת מלחמת ששת הימים, שוב חזרנו להכנות ולניקוי של הביצורים… הפעם בהיקף קטן יותר כי ניצלנו חלק מהתשתיות ההן של 56.
ולסיום, משהו אישי – הסיור האווירי, ההפתעה שקיבלתי בהפתעה…. הוזמנתי כדי לבחון מלמעלה את הביצורים. במסלול התעופה הקרוב אלינו, עליתי על מטוס פייפר קטן, עם שני מושבים עורפיים, שהמריא לסיור השגרתי שלו.
זה היה פנטסטי!! איזה יופי!! הרגשתי בעננים!!! הטייס עשה סיבוב בגובה מאוד נמוך מעל מצר, ועוד סיבוב, עבורי, בעיקר מהצד המזרחי. אחר כך המשיך במסלולו הרגיל מעל הגבול, דרך הכפר ברטעה עד אזור ג’נין ובחזרה.
נדהמתי כמה טוב ובכמה פרטים אפשר להבחין בטיסה כזאת, ביום בהיר. לדוגמה נשים ערביות בבגדיהם הצבעונים שעסקו במסיק זיתים. איזה פסטורליות!
ולגבי הביצורים שלנו, הכרתי הכול כאילו הסתכלתי במפה. הבחנתי, למשל, שלא פרשנו מספיק רשתות הסוואה על העמדות למקלעים, ועוד.
אגב, מאז אני מעדיף טיסות תיור על גבי בואינג, מאשר בפייפר מנמיך טוס מעל הגבול!
כיום, כאשר מבצע כזה כבר ממילא לא רלוונטי לגבי סקאדים ועוד מיני טילים, רק נשאר לצפות לטוב ולשלום שיבוא!
הפסדנו טיול
ידוי: אשתי ואני חלינו לפני היציאה לנופש-מטייל, ונאלצנו בצער רב לבטל את השתתפותנו ולהישאר בבית. בזמן שחברינו היו בטיול, דמיינתי את הנסיעה כאילו גם אנו שם, כך שכל הכתוב מטה התרחש רק… במוחי הקודח מחום.
עלינו לאוטובוס, גמלאי “מילוא”, וכרגיל שיחות, ד”שים, מסדרים תיקים, פותחים או סוגרים וילונות. בקיצור פגישה עליזה, והכול תוך כדי תפיסת “פוזיציות”: טובה, בינונית או גרועה.
בינתיים, הנהג משמיע מוסיקה ערבית להנאתו, עד שהוא מתבקש לשים איזה דיסק עם שירי א”י הישנה והטובה, מותאמים לגילנו. (הנהג מזמר לעצמו אום כולתום).
פתאום, זוגתי מתעטשת חזק תוך כדי צעקה עצורה או אולי קריאת אזהרה, ישר לעורפו של מי שיושב במושב לפנינו, כי הטישו עוד לא היה בידה. הבן אדם מסתכל מעלה, קם, ומודיע להנהלה, ש”המזגן מזיע ומוריד טיפות מעצבנות על הראשים!!”. תוך שניות אני מתעטש, ומכוון לצד המעבר, מתוך נימוס. ובאותו הצד, יושבות שתי חברות שהחלו לשוחח על כוח ההישרדות של החיידקים שמתפזרים, ז”א, האם הם מושמדים בצאתם לאטמוספרה או ממשיכים לחיות ולהדביק חופשי את הסובבים ומסתכלות אליי במבט ממש לא נימוסי!
סוקי, תמיד חייכנית, עכשיו עוברת, רצינית ומרוכזת, סופרת את הנוכחים להבטיח שלא נשאר מישהו… או שמא יש עודף!?
בינתיים הגיע תורו של חבר מ”מאור”, לקרוא את “ברכת הדרך” ובדיוק כשכולם אומרים אמן!!, ליליה ואני פרצנו בהתעטשות ספונטנית, לא מתוכננת. אבל אמרנו סליחה!
מסתבר שאשתי ואני חלינו יחד בדיוק ערב היציאה לנופש-מטייל. תפסנו איזה סוג חדש של שפעת או איזה סוג ישן של ברונכיטיס, או שניהם יחד. בכל זאת “הצטרפנו לנסיעה”, כי כידוע ב”מלוא” לא בודקים לך את הגרון כשעולים לרכב המסיע את המטיילים.
טוב, אז ממשיכים לנסוע. ולפי הסטטיסטיקה, ברגע הנתון הזה מישהו היה כבר צריך לבקש שיסגרו את המזגן, כי קר פה! ואכן הבקשה הגיעה. כנגד, מישהי לבושת סוודר, מתנגדת, כי חם כאן! וגם חסר לה אוויר.
הנהג, משועשע, מחליט לסגור את הקירור ולהשאיר את האוורור. יש פשרה!
אבל, לדעתי זה רק ממחזר את האוויר הכלוא בתוך האוטובוס. גם החיידקים, הווירוסים והבקטריות… ממוחזרים! נשאבים אל תוך מערכת האוורור, נפלטים בחזרה ומתפזרים בחלל הרכב… במנות שוות לכולם.
כשנחזור, נבדוק כמה אנשים החלו להשתעל וזה ישמש כאינדיקציה לפתרון התעלומה על כוח החיוּת של החיידקים.
המדריכה נכנסת לפעולה וראשית עושה לנו הכרות עם הנהג, “ותיק ומנוסה בדרכים” ומאחלת שיחזיר אותנו בריאים ושלמים… וטראח! הוא נותן ברקס, בגלל אילוצי התנועה.
שניים שעמדו בין המושבים כמעט עפו..! לפי דעתי הסכנה טמונה במשוואה:
גיל + ברקס – חוסר שיווי משקל = נפילה בריבוע, אז… שבו כבר!!
בינתיים, המדריכה התחילה להסביר דברי מדע, היסטוריה, גיאוגרפיה וטבע, בעניין האתר שנבקר בו, עד שלפתע הרמקולים החלו לצפצף כמו…הגרון שלי.
מתגברים על התקלה. האנשים דווקא מתעניינים ומקשיבים ויש שקט רגוע, פרט כמובן לכמה מוקדים של התלחשויות בין כאלו שחושבים שלא מפריעים… אבל הם כן…!!
פתאום, במרכז האוטובוס, חברה אחת, כבדת- שמיעה, שנמאס לה מישיבה מנותקת, החלה לשוחח עם שכנתה בקולי קולות, שעונה לה גם בקולי קולות. מהמושבים הסמוכים מנסים להשתיק אותן, גם כן בקולי קולות, דבר שפותח תגובת שרשרת כי, עכשיו הרחוקים, מנסים להשתיק את המרכזיים, ניחשתם, בקולי קולות, ונגמר בצדקנית אחת שתופסת את המיקרופון ופותחת בנאום הגנה על כבוד המדריכה שמדברת, ועל המטרות הנעלות: לשמוע ולהשכיל!!
תוך כדי מהומה רבתי שנינו ניצלנו את ההזדמנות להשתעל כאוות נפשנו ובלי שום חשבון.
המדריכה, בסבלנות פסיכולוגית, ממתינה לרגיעה כללית, ובינתיים, בוקעת מוסיקה משנות החמישים, מותאמת לרוחנו…. (שמסוגלת להרדים פילים).
כעת, לפי הזמן הסטטיסטי המדויק בטיולי אוטובוס, מישהו שואל, בתור נציג של כמה שמתאפקים: מתי נגיע לשירותים?
תדמיינו את הציפיות שלנו, בעת ההמתנה לפתחם של כמה שירותים מסכנים, באורחן הדרכים, בזמן העמידה בתור באורך ק”מ, כי הוא משותף לנו ולגמלאים של אוטובוסים נוספים שהגיעו מכל הארץ, בדיוק יחד אתנו, ולאותה המטרה.
טוב, אחרי שנרגענו וגם הכנו את ארוחת הבוקר וחזרנו אל מקומותינו והתעצבנו על כאלה שמאחרים!!!, ולאחר שבספירה המדוקדקת מתגלה שחסרה מישהי, שאולי עדיין תקועה בתור ההוא… וכמו כן שיש מישהו בעודף, שהתבלבל בין האוטובוסים… וכשכבר יצאנו, אז הגיע הזמן לשאול פרטים על קושי ההליכה באתרים שנבקר.
סוקי מסבירה שהכול מחושב ומותאם ל”דרגת כושר של בני 90-70″; ומוסיפה שיש מקום קל במיוחד בו כל הזמן יורדים. אנחנו בתגובת מקהלה: ובחזרה?? והיא מוסיפה: “במקום אחר, מטפסים מעט בעזרת חבלים, לא לדאוג. החבלים חזקים…”.
בינתיים, מישהי מעלה וילון, ומישהו מתלונן בגלל השמש. ובעניין השמש: חבר אחד החליט להסביר לזוגתו איך לקבוע היכן הצד של הצל, כדי לשבת ליד החלון הרצוי. “זה קל” הוא אומר: “כידוע השמש זורחת מצד מזרח, אז אם נוסעים דרומה בשעות הבוקר, יהיה לך צל מצד מערב, ואם בערב, הפוך. ואם זה “צפונה”, אז זה הפוך על הפוך, הבנת?” היא: ?!?!?
המדריכה שתוך כדי הרצאה שמעה “צפונה”, ציינה בנחת רוח: “נכון!! מה שאמרתי התרחש בצפון. תודה לחבר הזה שמקשיב ומשתתף בערנות…”.
אני מפסיק את סיפורי כאן. הוא מתאר רק חלק מהנסיעה, של הטיול “שלא השתתפתי בו”. יש לי עוד המון מה להוסיף, אך אני מותש בין שיעולים להתעטשויות, ומסך המחשב עלול להירטב… אז עד הטיול הבא, בריאות וברכות.
סדרן העבודה- בעל התפקיד שכולם אוהבים לשנוא!!
פרולוג: בזמנים ההם, בשנות השישים והשבעים, הייתי פעמיים “סדרן”, לכן החלטתי שאני בר הסמכא לספר על תקופת הסדרנים ובכלל על התנהלות העבודה בקיבוץ.
סדרן העבודה, הוא בעל תפקיד הנבחר ע”י שיחת קיבוץ, לשנה או… חצי, או למעשה עד כמה שהבן אדם יחזיק מעמד, יתפוצץ… ויתפטר! נו, ידוע לכול שזה תפקיד שוחק.
שני מושגים חזקים שייכים לפולקלור ולאווירה סביב הפעילות של סדרן העבודה: “פנצ’ר” ו”פקק”!!
כל פשלה, כל איש שלא בא לעבודה, כל יום מחלה לא צפוי, כל פנייה שלא נענתה, נחשבו לפנצ’ר… שעושה דווקא, הסדרן, כי הוא האיש שהיה צריך למצוא את המחליף, לפתור את הבעיה ולסתום את החור ע”י איזשהו פקק. כל איש שנשלח לעזרת ענף אחר, על בסיס יומי או זמני…, מרגיש פקק.
מה לא נאמר על הסדרן? לדוגמה, שהוא פנצ’ריסט כרוני שאפילו פקק לא מצליח לגייס.
דרך אגב, אישית, בתחילת דרכי כאיש עובד במצר, שימשתי לא מעט כ”פקק”. עשיתי זאת מתוך בחירה אישית, כאמצעי להכרת אנשים וענפים ולפני קבלת החלטה סופית באיזה מקום ארצה לעבוד.
קיימת ועדת עבודה. הוועדה קובעת את האסטרטגיה לטיפול במערך העבודה של המשק. הסדרן משתתף בה, והוא האחראי להוציא אל הפועל את כל ההחלטות. בקיצור, הוא האחראי לסידור יומיומי תקין. בו זמנית הוא שק החבטות של החבר’ה, כי מצפים ממנו כמעט את הבלתי אפשרי: שכל המערך יתפקד כהלכה ובלי פנצ’רים.
כלי העבודה של הסדרן הם מחק ועיפרון (בעיקר המחק).
על גבי דף “סידור העבודה” (שבו כבר מודפסים הענפים והשמות של הקבועים בכל ענף), משימתו של הסדרן היא “רק” למלא את החסר למחר, איך? להזיז את הקבועים?, להתווכח קשות עם הסרבנים? העיקר להביא פתרונות, בשביל זה בחרו בו, לא?! אפילו שהוא התגלה כ”פנצ’ר מאכר” מקצועי!
פעם בקיבוצים, רק על ידי “עבודה עצמית” כעיקרון בל יעבור, היה צריך לספק את כל המערכת של הענפים היצרנים, ענפי השירות, החינוך המשותף, הביטחון וכל יתר הצרכים של המשק ושל החברה התוססת…
יש לציין שהרוב המוחלט של החברים עבדו במשק. רק בודדים בעבודות חוץ, וזה בשם ובאישור הקיבוץ.
חייבים גם להזכיר את העבודות העונתיות, ההמוניות: קטיפים, עישובי כותנה, נטיעת בננות. היה נהוג גם לסדר “גיוסי ערב”, אחרי העבודה, וגם “גיוסי שבת” (כמובן שכל אלה בהתנדבות, ותוך חובה מוסרית!!). עבור כל אלה הסדרן מסדר רשימות “תשבוץ” בנפרד, אותן הוא תולה ליד הסידור, לאחר משא ומתן עם כל בנאדם.
אגב, כל המשימות האלה יחד מהוות מקור לפנצ’ריאדה רבתי!
הבסיס האידיאולוגי של כל הפעילות הזאת, בקיבוצים, נשען על ההחלטה הבלתי מעוררת: “בלי עבודה שכירה”.
ובעניין התקשורת עם החברים, נהוג היה ללכת לחפש אנשים, אישית, ל”חדר” המגורים שלהם, בכדי לבקש, לשכנע או לדרוש ממישהו לעבוד למחרת במקום אחר מאשר במקום עבודתו הקבוע, כפקק. החברים מצדם הלכו אל הסדרן לסדר את ענייניהם, או לחדרו, או נפגשו אתו בשבילים, או בזמן הכנת הסידור ב”חדר סידור העבודה”.
והנה כמה דוגמאות עסיסיות מהמתרחש בחדר זה:
מישהי (באמצע השבוע), באה לדרוש “יום שבת” למחר, “כי מגיע לה”… הרי כבר עבדה כמה שבתות רצופות בבית הילדים כי לא סידרו לה מחליפה.
(על המושגים, “יום שבת” ו”מגיע לי”, לא אתעכב עכשיו, מחוסר מקום בדף). רכזת המטבח מתקרבת לסדרן ולוחשת שהיא צריכה גבר… לכל היום… (מסביב נעשה שקט סקרני)… כי נמאס לה מלהסתדר עם צוות של בחורות, רובן בהריון, ומחר צריך לפרוק סחורה ממשאיות ולסדר אותן על המדפים.
מרכז הפלחה חושש (בקול רם מאוד), שהסדרן עושה פרוטקציה לגן הירק, כי הירקנים, לדעתו, קיבלו עובדים בלי חשבון, והוא שביקש רק שלושה בריונים להובלות קש, קיבל חבר אחד בלבד, חלשלוש, עם כאבי גב, שדיבר בלי הפסקה על בורוכוב ועל מרקס, ועל הצורך של העם היהודי לבנות מעמד פועלים עברי…
בינתיים, ההמולה סביב הסדרן הולכת וגוברת, ובאותה המידה השימוש במחק הולך ומתעצם.
הגיעה מטפלת להגיד מילה או שתיים, כי כמעט התעלפה כשראתה את הזְ’לוֹבּ שבא ישר מן הרפת (על מגפיו ובגדי העבודה…) שנשלח בתור פקק מחליף של “המקימה”, העדינה, הקבועה (שקיבלה שבת). ועוד הלץ טען שלא יזיק לילדי החינוך המשותף להתרגל לריח הזבל… ולא רק ליהנות מניחוח החציר.
באה חברה לוודא שלא תסודר יותר ב”סניטריות” (ניקיון השירותים הציבוריים), כי סיימה את התור שלה, ובויכוח זרקה לסדרן אחד מהמשפטים השגורים: אם אין מחליף, אז לך ותעשה את העבודה בעצמך…
לקינוח, מופיע איזה “מרכז ענף” עם פרצוף של הוזה הזיות, צועק ודורש, שאם אין עובדים לענף שלו, אז שיביאו לו “תאילנדים”.. !?! החבר’ה מסביב ממש ריחמו עליו בשל מצבו הנפשי… כי אז, תאילנד עדיין הייתה בשבילנו “ממלכת סיאם” (לפי שמה הקודם) איזו ארץ אקזוטית, אין יוצא ואין בא, ששוכנת אי שם במזרח אסיה. נו, אז לכו תגידו שאין נביא בעירו!
חוץ מהתשובות לפניות על גבי פתקים, הסדרן חייב להקשיב לכל בקשה או תלונה באופן אישית. בינתיים, החברים עומדים בתור סביבו, כדי לפרוק את כעסם או לסדר בעיות.
טוב, אז מלאכת הרכבת הסידור הסתיימה, לכאורה בלי פנצ’רים באופן רשמי, אך עם פוטנציאל עצום לגבי הבלתי צפוי. דף סידור העבודה נתלה סופסוף במקום הכבוד שלו בלוח חדר האוכל, ולצידו דף הגיוסים והתורנויות; ועוד דף נפרד, מיוחד עבור “מחנה העבודה”, שבאו לשבוע; ובנוסף הודעה (כתובה בצבע) בדבר גיוס שמתארגן לשבת.
כל זה חייבים להספיק לסדר לפני שעת ארוחת הערב, כך שהחברים שעוברים בלובי, יוכלו לבדוק רגועים, היכן הם משובצים מחר, או האם קיבלו את מבוקשם… רק שיש כאלו שבאותו הרגע מאבדים את שלוותם וממהרים אל השולחן בו ”אבו פנצ’ר ” סועד, כאשר כוונתם להפוך לו את הארוחה ל”הסעודה האחרונה”.
והנה קצת מפתרונות העבודה בקיבוצים: עם השנים גדל ההרכב של כוח העבודה של המשק, בעיקר זמני ומתחלף. הגיעו מתנדבים מחצי עולם, “שין-שינים” מהקיבוצים הוותיקים, וגם במב”חים, ומחנות עבודה של גרעיני השלמה ושל בוגרי תנועה. גם תרמו יפה החבר’ה מ”חברת הנוער” שלנו ו”ילדי הקיבוץ”, שעבדו בענפים (לאחר יום לימודים), לפני שחזרו לעין שמר, לפנימייה במוסד החינוכי.
מאידך, באותה פרופורציה גדלו בהיקפם הענפים והצרכים הכללים וגם התווספו ענפים חדשים (כולל (ענף צעיר בשם מצרפלס…). על כן, הסידור תמיד המשיך להיות מתוח, והמחק השחוק של הסדרן המשיך בפעולתו המאומצת …
לא זכור לי עד איזה תאריך תפקדו הסדרנים והשיטה. כמובן שההתבססות של הענפים, פלוס התגבורת של העובדים השכירים (“רשמיים” או “סמויים”), העיבו על הערך הנחשק אך נשחק של “העבודה העצמית” והובילו לביטול התפקיד והשיטה; ולהורדה סופית של דף הסידור מהלוח ובמקומו הגיעו כרטיסי הנוכחות המגנטיים, והסדרנים לשעבר חזרו לשפיותם האישית!! כמוני, למשל, וכמו אשתי שבזמנה גם תפקדה במשך קדנציה אחת כסדרנית עבודה.
טוב, עליי לסיים כדי לגשת לחדר האוכל לבדוק את הסידור למחר, האם שיבצו אותי בסעיף גמלאים או שמא עשו לי פנצ’ר ?!?
