אילן שדה| ראש המועצה האזורית מנשה בנובמבר 2002:

המראות אשר נגלו לעיני לראשונה היו רכב הקיבוץ, המים הזורמים ואיציק ז”ל אשר שכב ללא רוח חיים.

לאחר מכן ראיתי את תרצה ז”ל ובתוך הבית את  רביטל ושני ילדיה – מתן ונועם ז”ל.

 אין להעלות על הכתב את ההרגשה, הכאב והכעס. והשאלה המיידית “למה”?, ו”למה כאן” שעלתה בראשי.

 

הדברים הראשונים שזכורים לי היו הזמן הרב שלקח לכוחות הביטחון לארגן חדר פיקוד ושליטה, החושך שהיקשה מאד על התפקוד (עקב הפסקת החשמל הפתאומית) והפגישה המרגשת והחיבוק עם אורי רונן אותו מצאנו ברפת.

 

לא אשכח את המפגש עם אבי אוחיון בשער הקיבוץ. מפגש בו אני שואל אותו על בניו וחושב שרביטל נרצחה עם שתי בנותיה בעוד הוא אומר לי שיש לו שני בנים. 

אני מצייר על החול את הבית והחדרים והוא מסמן לי את חדרה של רביטל.  בצד אני מבקש מכתבת גלי צ.ה.ל, הדס שטייף, לעכב אותו ויחד עם כוחות הביטחון אנו נכנסים שוב לדירה. ואז נודע לנו שבגלל השיער הארוך והפנים העדינות חשבנו שמדובר בבנות בעוד אלה הם בניו של אבי שנרצחו עם אמם.

 

והחושך המשיך והמשיך. ולקראת בוקר אני יודע שאנו מתעוררים ליום אחר, לעולם אחר מזה שחיינו בו לפני כמה שעות.

 

ואז עיקר תשומת הלב והמחשבות מופנות לימים הבאים. ראשית בדאגה למשפחות לקרובים ביותר, לקיבוץ ולחבריו.

 

אנו מתכנסים בחדר האוכל ואני מבטיח לתת את כל התמיכה והסיוע שיידרשו ומאד מאד מקווה שלפחות אנחנו חברי המועצה וממלאי התפקידים מהקיבוץ, שעברו איתנו את הלילה הנורא, עשינו את מה שנדרש מאיתנו ואף יותר.

 

אני מתראיין לערוץ הראשון בטלוויזיה. בשידור ישיר אני מגנה את הרוצח הנבזה, מחזק את ידי חברי מצר ורואה לנכון לציין את הידידות החזקה בין חברי מצר והמועצה עם הכפרים והתושבים הערביים השכנים ומייסר במיוחד. ומציין שידידות זו ושותפות גורל זו של שכנות חזקה יותר מכל רוצח.