להיוולד במצר, לגדול במצר, לאהוב את מצר, לחשוב שזה המקום הכי יפה שקיים, והמקום היחיד שאפשר לחיות בו. לאהוב את האנשים, להרגיש בבית.

לעזוב את מצר, לכעוס על מצר, לכעוס על הלינה המשותפת, להתלונן על החוליים של הקהילתיות, על הקטנוניות, על השמרנות, על הפגיעה בחופש האישי.

לחיות במקומות אחרים. לגלות שגם הם לא מושלמים. שגם שם יש קטנוניות, גם שם החופש לא מושלם. אבל שם לא מרגישים בבית.

לבוא למסיבות של מצר. להתאהב במצר מחדש. להתאהב במצר מחדש דרך עיניים של בן זוג שמתבונן ומתפלא – איזה מקום נעים מקבל ויפה. להתאהב במצר מחדש דרך הילדים.

לאהוב את הדרך החדשה של הקיבוץ, המשלבת מתינות, אהבה, קהילתיות וחופש אישי. לבחור שוב לגור במצר. לקבל הזדמנות לגור כאן כשווה בין שווים.

 להתעסק בתקנונים, בכספים, בעורכי דינים, בבירוקרטיה, בלחצי הדיור. ברצון של אנשים להרחיב את השורות. בפחד של אנשים להרחיב את השורות. ברצון של האנשים שלילדים שלהם יהיה פה מקום. בפחד של האנשים שלילדים שלהם כבר לא יהיה פה מקום.

לבוא לשיחת קיבוץ חגיגית, ולראות איך עוד כחמישים אנשים מוכשרים, מעניינים ויפים בוחרים גם הם לחיות פה, והקיבוץ בוחר בהם.

ושוב, יום יום, תקנונים, בנייה, הרחבה… חיים.

תודה לכולכם על ההזדמנות לשותפות.

מי ייתן ונמצא כולנו את דרכנו המשותפת  והנפרדת, שנדע לצלוח את הבירוקרטיה והיום יום, ונרחיב את הדרך  ואת הראייה, את השותפות ואת השותפים,  יחד לאופקים חדשים.

איריס, בשם החברים החדשים וותיקים…