חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
booked.net

חנה מלשטיין

שלושה סיפורים על החיים במצר
לפני שבוע, ב-8 לספטמבר, ציינו את יום העלייה על הקרקע. בעוד שבוע, ב-20 לספטמבר, חוגגים בגבעת חביבה 95 שנה ל”השומר הצעיר”.
מה זה אומר לגביי?– לא הרבה והמון. לא הרבה – כיוון שהקשר עם הקן במנדוסה היה במרחק של כ-400 ק”מ; והמון – היות שזה שינה לי את החיים. אין מה לומר שה”התרחבות” שעשו שני החברים של הקן, Manuel (עמנואל) ו-Eugenio (נתן), הצליחה ואני כאן.

קבוצה של 20 צעירים תוססים ורעשניים התקבלה בקיבוץ מרחביה כחייזרים, שבאו ממקום שאולי שמעו עליו מסיפורים על הקולוניות של הברון הירש בארגנטינה. התקופה הייתה שנתיים בלבד אחרי סיום מלחמת העצמאות, כשהקיבוצים זכו להערכה מרבית, וכל אחד מאתנו, “החלוץ והחלוצה”, עשו היסטוריה.

היינו צעירים ומלאי מוטיבציה, אך היה לנו קשה להתמודד עם החום של עמק יזרעאל, מכות הברחשים, החמסינים, הליפטים עם ארבע מיטות, תקופת הצנע, האוכל המוזר… פשטידת גבינה בעובי של סנטימטר, מתוקה! לצהריים, הפודינג הוורוד, הריבה המדוללת לארוחת ארבע והמון, המון לחם, “כפרי וקומפקטי” מאוד, מתוצרת המקום.

בשבתות, כאשר עדיין החנויות היו פתוחות ! , ללכת רגלי עד עפולה לקנות איזה גלידה או לשתות כוס גזוז – אדום או צהוב – היה שיא הכיף! בדרך חזרה מעפולה– המעברה של התימנים, עם התופים, הלבוש המשונה, הפאות והקול המסולסל.
אני זוכרת במיוחד, כיצד הם היו קוראים בספרי התורה כשהללו היו מונחים הפוכים לפניהם. גם הם וגם אנחנו היינו עולים חדשים, אך כאילו באנו משני עולמות שונים.

הכי קשה היה ללמוד את השפה שאמרו לנו, משום מה, שהיא דומה לאידיש… יושבים בכיתה ונרדמים. יושבים מול המדריך ולא מבינים, ורק בעזרתו של דוד בר מצרא תופסים שסך הכול הוא רוצה שנשקיע בלימודים ובשיעורי בית. כמה קינאתי בדוד, שהבין מה מספרים ברדיו או מה כתוב בעיתון “לעולה” או “למתחיל”.

איזה התחלה! טירונות קרבית זה כלום לעומתה! קשה לחבר כל כך הרבה זיכרונות, כל כך “הרבה קשה” אך כל כך “הרבה שמחה” , קשה לבנות סיפור, ואולי לא צריך… אחרי זה באו השנים היפות של הקמת הקיבוץ, שנים של שמחות ועצב, שנים שנשאיר לאחרים לספר עליהם… אני חיה עדיין את הרגע שמתחנו את החבלים של האוהלים, וקשה לתפוס שעברו 55 שנים.
אך בעזרתם של הקרדיולוג, הנאורולוג, האורטופד, הגסטרואנטרולוג, רופא עיניים, רופא אוזניים וכו` ` – אני מרגישה כבת 20….. “התאשרתי” והתעשרתי בשני בתים-  בביתי המשפחתי ובביתי הקיבוצי.

עד לפני כמה שנים טובות, מי סופר אותן ?! חיו במצר(בו זמנית) מעל 20 הורים של חברים. (מדובר, בערך, ב- 25 השנים הראשונות).
הם “עשו עלייה”. באו מארגנטינה, אורוגואי, צ`ילה, ברזיל. רובם ציונים. ראיתי לנכון, כל זמן שעדיין הזיכרון “בתוקף”, לעלות על הנייר פרק “בהיסטוריה” של מצר, עבורם ועבורנו.
הם עזבו בית, עזבו הכול, ישר לקיבוץ, ממש “קפיצת ראש”!!! לא אציין שמות, פן אשכח מישהו. כל אחד ודאי יזהה את הוריו.

למענם הוקמו “ועדות הורים” למיניהם. שורית הייתה האחרונה שטיפלה בהם, בעזרתו של יוסף ג. (ספרים ביידיש).
הקיבוץ דאג להם כמה שניתן היה , והם תרמו במלוא יכולתם. גילם נע בין 58 ל- 75 שנים.

אפשר היה למצוא אותם עובדים בכל מקום: תפעלו בקומונה את הפרסpress) ) הרותח, מכונות התפירה,
מכונה מיוחדת לתיקון גרביים (כן היה דבר כזה שזורקים גרביים רק לפי כמות החורים…), “בבירור” בגדים שיהיה נוח לשומר הלילה לחלוקה בבתי הילדים (לדאבונן של שומרות הלילה); בקומונה ילדים (הייתה צמודה אך נפרדת בהפעלתה), היו גם “המצטיינות” בגיהוץ חולצות. היו בעלי מקצוע בתפירה (בתיקוני שמלות ובתפירת מעילים!). היו תקופות שבקומונה עבדו רק אימהות.

ראינו אותם עובדים בלולים (הראשונים והלא ממוזגים), באיסוף ביצים לתנובה ובכל יתר העבודות בלול.

“מפעל “הכובעים הפך מסתם כובע טמבל לילדים ולענפים, ליצירות מגוונות, למכירות לחברות ידועות, וקלט” מספר עובדים לא מבוטל (התחלה של יזמות?!).

ניתן היה למצוא אותם השכם בבוקר מתייצבים ראשונים לעבודה בחדר האוכל: ממלאים בכל שולחן ושולחן את המלחיות, מפיות, שמן -מפ”ם- כך זה נקרא, במטבח, בקילוף תפוחי אדמה (מפזרים עשרות תבניות עם מים), עובדים יחד עם המחסנאי )היום אקונום…) מכינים תבשילים טעימים אשכנזיים ומזרחיים, מכינים את “העגלה של ארוחת הבוקר”, עוסקים בבישולים “להבראה”(חברות הרות), בבישול “דיאטה”(אחרי הלידות), ב”בישול ילדים”!!!, לחיזוק הדור החדש. ובסוף עייפים מאוד, מכינים את השולחן לעובדי המטבח לארוחת שר! אידיש, ספרדית ועברית התערבבו באותו סיר. האורז הסורי חי בהרמוניה עם ההרינג הכבוש.

ואם מדובר במקומות עבודה, אז איך אפשר לשכוח את הסנדלרייה, עם הריח המיוחד של העור והפלאים שהתרחשו שם: הטלאה ,תיקונים ואפילו תפירה של נעלים חדשות (על פי מידות). יש רק להוסיף שכל נעל ונעל עזבה את הצריף הרעוע מתוקנת ומצוחצחת למופת!

במשך שנים התנהלה חלוקת נעליים לילדים – אדומות וחומות בלבד: זוג אחד לבוקר, זוג אחד לאחר הצהרים (“הקמה”) – סנדלים לבנים לחג פסח, נעלי בית (“המגפר”) ומגפי גומי לשלוליות ולבוץ שלא היה חסר!

נתפרו תחפושות יפהפיות לפורים, לפי הזמנה, לחגים ולמסיבות בבתי ילדים; שימשו כ”נהגי בית”, לחדרה וסביבתה, כולל איסוף קרטוני ביצים מהלול והבאת ירקות… ויולדות! (לפעמים ביחד, עם הניחוח של בצל,השום והכרוב), נתפרו וילונות לבתים לפי מידה, עסקו בתיקונים אומנותיים בבגדים…סרגו גרביים ואפודות לתינוקות…היה גם מי שעבודתו הייתה קשורה לדואר (הדבקת בולים למכתבים) ולהבאת העיתונים (“על המשמר”?) מתחנת האוטובוס.

ההורים גם עסקו במלאכה (אכזרית בימים ההם) של חלוקת “הספקה קטנה” כאשר אין כמעט מה לחלק…; גילגלו תחבושות וקיפלו פדים למרפאה ואף עבדו ב”מצרפלס” במחלקת ההרכבה (בימיה הראשונים) במפעל הישן.

גם ב”חצרנות ילדים” הייתה עבודה רבה- תיקונים, צביעת צעצועים ומתקנים. הייתה מישהי שהכינה שטחונים מרצועות פלסטיות לבתי ילדים; והיה מי שדאג לנקות ו”לצחצח” את הנשק במחסן הנשק. גם בכלבו הישן (מול חדר המוזיקה) הייתה נוכחות של הורה.

בשעות הפנאי לימדו קרמיקה, “העבירו” מתכונים לכל אלה שלא ידעו לבשל (עד היום שמורים אצלי); פתחו דלת בערבי שבת לקבוצות ילדים, שהיו מביאות “חלה של שבת”; הכינו קפה אספרסו במועדון, טיפלו במתנדבים, עזרו בחגים בהכנת אוכל: עוגות נהדרות וגם… גפילטע פיש.

הם היו לפולקלור.
האם מישהו לא יודע מי זה סבא no hay”“, או שלושת המוסקטרים?, מי זחלה מתחת לגדר ונכנסה לברכה? ומי הלך הלוך וחזור (כמובן רגלי!), בערבי שבת ממצר לכפר פינס, לבית הכנסת? ויש עוד סיפורים רבים…

בשנים האחרונות נקבעו קריטריונים חדשים לקבלת הורים. התמונה השתנתה.
כעת נמצאת במצר אביבה, שעד לא מזמן עבדה ותרמה בחריצותה בכל בו, מזכירות טכנית ועוד. ובשנים האחרונות הצטרפו לואיסה ואלמה.  

הקיבוץ ידע לקבל את ההורים ולדאוג להם, השתדל לתת להם הרגשה של “בית”, והם, במסירות, בהתמדה, וכן גם בהכרת תודה, תרמו לנו. הם היו חלק מהנוף בקיבוצנו.

“+55” כתבה אחרונה!  והפעם על תרבות.
חיינו אז, כפי שסופר אלף פעם, בצניעות, עם  תקציבים זעומים, בלי רווחים מהמשק ובלי בונוסים מהמפעל, אך ניהלנו חיי תרבות עשירים.

בחורף הוקרנו סרטים בחדר האוכל, ובקיץ – בחוץ. בשנים הראשונות התרגום היה מגיע בנפרד מהתמונות, על גלגל נוסף, ומופיע בצד.
לעתים קרובות היו מפסיקים את ההקרנה: קרעים בדף התרגום, מנורה שנשרפה, לפעמים חוסר “תיאום” בין המקרין והעלילה, אך, אף אחד לא קם, מחכים לתיקון ובינתיים מלקקים קרטיב, וניל או שוקו, טקס  קדוש!  דרך אגב, גם בשיחת קיבוץ הייתה הפסקה לחלוקת גלידה!

החגים היו לשם דבר, על אף  המטען הדל של ידע במסורת ובשפה.

כמה קטעי זיכרונות: בראש השנה – ברכות בתאי דואר מחברים לחברים, יום כיפור– ויכוחים סוערים אם עובדים או לא, בסוכות – בבתי הילדים סוכות יפיפיות (הסכך “נתרם” מהקיבוצים השכנים) עם הדלעת המחייכת והמוארת וסיפור עסיסי מפי הורים שהוזמנו להתארח.  בחנוכה – חדר האוכל מתקשט בוויטראז’ים, ילדינו הבוגרים מופעים בהצגה של אלתרמן “זה היה בחנוכה” – עם “הפרימוסים, הקומקומים והפילים”; בט”ו בשבט – הקיבוץ נועל מגפי גומי והולך לנטיעות (כך נולדו החורשות); שבועות – שפע פירות מהמטע שלנו: משמיש, אגסים, תפוחי עץ, הקציר (עם חרמשים) של שיבולי החיטה; על ראש הילדים זר פרחים (חרציות בר!!) ובידיים כד חלב קטן וסלסלה מהגן.

על מסיבות פורים סופר הרבה. למעשה, חגגנו את החג מספר פעמים: בבתי הילדים עם הורים מחופשים ומערכונים, פרי עטם ומגשים של אוזני המן. בחדר האוכל “פורים לילדים” עם מגילת אסתר בהפקה מקורית ביותר של חברים מוכשרים ואוזני המן, כמובן, ובסוף חג למבוגרים בלבד.
כאן לא היה צורך בכישרון. קבוצות התארגנו והציגו הצגות תוצרת בית סביב נושא מרכזי: קרנבל בברזיל, אוניית פירטים, מצריים העתיקה. אפילו הרחקנו עד דויד המלך ובת שבע הטובלת במים מחוממים בתוך אמבטיה (מאיפה צצה?), בערב גשום וקר! בחצות – פיתות, נקניקיות ויין ואוזני המן, כמובן…

אך היהלום שבכתר, ללא ספק, הייתה ההצגה ” Bernarda Alba La casa de”, של Garcia Lorca. בעברית, כמובן, בתנאים הכי דלים, בלי סאונד ותאורה משוכללת, עם תלבושת תוצרת בית, “הרימו” הצגה מדהימה! והמקום: על פיסת קרקע קטנה העתידה להיות מפעל הטפטפות. ממול – הרפתות עם ניחוח הזבל וגעיית הפרות! שתי בנות גרעין “שדמה” השתלבו והוסיפו את המבטא הצברי. ההצגה הוצגה מספר פעמים גם מחוץ לקיבוץ.

החג הגדול היה פסח!. בלתי נשכחות היו ההכנות. בקומונה מגהצים ערמות של חולצות לבנות; הבחורים קובעים תור אצל יוסף הספר “לגברים” שמגיע מחדרה, בזמן שהבחורות נוסעות לחדרה לעשות “frizura” ולקנות “משהו חדש” ללבוש. 

ילדים מקבלים חולצות לבנות וסנדלים חדשים. הילדות זכו גם לחצאית – כחולה עם קפלים – הקיבוץ הארצי חילק את ההגדה עם הציורים היפים של שמואל כץ. 

בליל הסדר כולם הקריאו, חלילה לקפח אף אחד. ההקראה נהפכה למבחן בגרות בלשון – מי קורא בפחות שגיאות! בעיה נוצרה אם בדיוק ב”תור” שלך הילד בוכה וקוראים לך לבית הילדים. חג משפחתי?!  לא לפי החוקים של אז!

אקורדיוניסט משלנו והשירה עם ה”לה לה לה” היו לחלק מרכזי, יחד עם הקניידלך, הגפילטע פיש והקומפוט…ואחרי שהשתחררנו מעשרת הדיברות של השומר הצעיר גם היין זרם…

 למחרת כל חג גדול הוזמן אומן, וכך זכינו להופעות של חווה אלברשטיין, הדודאים, הפרברים, נורית גלרון, שולי נתן, נולה צ’לטון  עם קבוצת שחקנים, שלישיית אדלר, אבי טולדנו, אסתר ואפרים שמיר, שייקה אופיר, גילה אלמגור, יונתן גפן ועוד… היו זמנים שהאומן ראה בהתיישבות העובדת “שליחות”. “אומנות לעם” תרמה ממיטב אנשיה.

את ערב יום העצמאות חגגנו סביב למדורה ענקית. הוזמנו אנשים שהשתתפו במלחמת העצמאות לספר סיפורים מרתקים. תה מתוק מתוק סיפק לנו את החום בלילות אפריל הקרירים. 

יום העצמאות – יום “הפיקניק”, יום האסאדו המשותף השנתי! חגגנו בחורשת האיקליפטוסים וב”שוויצריה הקטנה” ( כך כונתה החורשה על הכביש העיראקי),עם פעילויות לילדים; הקיבוץ כולו היה מגיע, עם חצי בית על הגב, וספר טוב!…אבל למה תמיד היה חמסין וזבובים?! 

הקיבוץ רכש מינויים לפילהרמונית, אורגנו נסיעות למספר תיאטרונים: האוהל, הקאמרי, הבימה, אלהמברה ביפו והתיאטרון בחיפה, כדי “לספוג” את שקספיר  ב”חלום ליל קיץ”, את שלום עליכם ב”כנר על הגג” ואת ברכט ב “מעגל הגיר הקווקזי”.
ראינו את אריק איינשטיין ויהודה פוליקר  בגבעת חביבה, תאודורקיס – בקיסריה…רק קיווינו שהילדים לא יעשו בעיות בפרדות בערב ובשמירה בלילה. לרשות ועדת תרבות עמדה משאית, עם ספסלי עץ ונהג “יקה” שלא קיבל אף תירוץ לאיחור…(הרי צריכים להספיק להכין ” סנדוויצ’ים” לנסיעה!)  

“ועדות פוליטיות” דאגו “לחיזוק האידיאולוגיה”  דרך הרצאות והבאת אנשים מעניינים, כמו יאיר צבן, יוסי שריד, יצחק בן אהרון, יעקב חזן ועוד. אחד במאי היה לחג רק לגבי מי שהשתתף בהפגנות, מי שנשאר עבד! פרולטריון או לא?!

ואיפה “החובה” להכיר את הארץ, את הנופים ואת ההיסטוריה אם לא דרך טיולים?!
בדרך כלל  היו שני מחזורים, מכמה סיבות: רק הורה אחד ייסע על מנת לא לגרום “סבל” לילד, מישהו צריך לעבוד ולשמור על הקיבוץ ו… לא היה כסף לעוד משאית! וכך מצוידים בהרבה לחם, זיתים, חמאה (ירושה מהבריטים), שימורים ותפוזים טיילנו בעין עבדת, באילת ובמצדה. 

אחרי מלחמת ששת הימים : אל עריש, עזה, ירושלים, יריחו, בית לחם, כל הגדה ורמת הגולן. הספקנו אפילו להגיע לסיני, נואיבה ושארם-א-שיח טרם החזרתם למצריים.

עם השנים הצטרפו כוחות רעננים ואתם פעולות תרבותיות וחברתיות חדשות שהתאימו יותר למסגרות משפחתיות ולשילוב בין הבית לבין החוץ, כמו “שבוע הספר” שנערך במועדון, “ערבית” ימי שישי, מדרחוב, נסיעות לים, יום האישה, יום הגבר, פסטיבל עכו, מופעי מחול ושירה ועוד… נרכשו כמה מינויים למוזיאונים, וכך זכינו “לראות” את Picasso  במוזיאון בתל אביב את  Chagall בירושלים.

ללא ספק זה היה מאמץ גדול לרכזי התרבות, אך הנאה ותרומה לחברה… ודווקא היום, בגלל כל השינויים שהתרחשו בקיבוץ יש צורך דחוף להתייחסות לנושא התרבות!! (וכאן המקום להודות למספר חברים שעדיין מרגישים צורך לתרום ושממשיכים בעשייה.)

השתדלתי לא להכביד על כל אלה ששמעו סיפורים אלה או דומים..בגילי לא תמיד זוכרים מה כבר סופר…ברור שגם לא לכולם “זה מדבר”; אך, אם העלון יגיע לארכיון וישמש כמזכרת של “אי פעם היה”… דיינו.

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן