ביום רביעי, ה- 21 ביולי   2004, התקיים סוף-סוף ביקורו של שגריר ארצות הברית בישראל,דן קרצר, אצלנו בקיבוץ. יזמת הביקור באה מהשגריר, זמן קצר לאחר הפיגוע, כשנמסר לנו שהוא (ובעיקר אשתו) התרשמו מאוד ממה שראו על מצר בתקשורת ורצו לבקר כאן.

בגלל סדר היום העמוס של השגריר(ואילוצים של הרגע האחרון הקשורים לאירועים באזורנו) הביקור נדחה שוב ושוב. כשפנו מהתנועה לשגרירות לקים סיור בתנועה הקיבוצית, נענה השגריר בחיוב וביקש באותה ההזדמנות לכלול את מצר בסיורו. גם סיור זה נדחה מספר פעמים עד שהתקיים כאמור לפני מספר ימים וגם אז באילוצי זמן קשים, שכתוצאתם היה כאן רק כשעה, לאחר ביקור גם במעגן מיכאל (סביב נושא התעשייה) .

לפגישה עם השגריר הוזמנו גם ראש המועצה האזורית, אילן שדה, חברי מזכירות מצר וחברים הפעילים בנושאי הדו-קיום ופעילות החוץ של הקיבוץ, ונציגים ממייסר. יחד עם השגריר הגיעו מזכירי התנועה, נתן וגברי, ומספר
פעילים בתחום הרעיוני-פוליטי. לשמחתנו המפגש נערך במועדון המשופץ, שתרם בעיצובו הנעים להרגשה הטובה הכללית.

השגריר היה חם מאוד בהתייחסותו אל מצר וניכר היה שהוא בקיא ומדייק בפרטים, ובוודאי לא הייתה לרגע הרגשה של יציאת ידי חובה או כל דבר דומה.

השגריר הדגיש בדבריו את הדחיות הרבות של ביקורו, אך ציין שיתכן שזה דווקא לטובה שהוא זוכה לפגוש את הקיבוץ בפרספקטיבת זמן יותר ארוכה, כשהיה יותר זמן לעכל (ולו באופן חלקי) את מה שקרה.

בנוסף להבעת הערכה למערכת היחסים הייחודית של הקיבוץ עם שכניו, ציין השגריר את חשיבות הגורם המקומי בראיה הפוליטית הכללית: גם אם המנהיגים יגיעו להסדר מדיני וישרטטו קווים וגבולות, המפתח להצלחת הסדר שלום כלשהו נעוצה בכך שהאנשים החיים לאורך אותם הקווים יצליחו להפוך אותם לקווי חיבור והידברות במקום קווי עימות.

כמו-כן ערך השגריר הקבלה בין מצר “הקטנה” החיה בסביבה שברובה המוחלט היא ערבית, ומצליחה לעשות זאת בכבוד הדדי וביחסים טובים, ובין הצורך של ישראל “הקטנה” להשתלב במרחב שאף הוא ערבי ברובו המכריע.

אילן שדה התייחס לאופיה היהודי הערבי של המועצה האזורית שלנו ולמאמצים הגדולים שנעשים בתחום הדו-קיום, לרבות פעילות יזומה בתחום החינוך והנוער, כשהאחרון מרוכז בידי שכננו ממייסר, סעיד עארדה. אילן סקר
פרוייקטים הנרקמים בין המועצה ובין הרשויות הערביות השכנות, ואולי מצר תוכל להשתלב בהם.

נתן טל הדגיש שלמרות היותם של הקיבוצים  קהילות קטנות, הן עדיין תורמות למדינה תרומה משמעותית מצאים בחזית של תחומים חברתיים רבים אשר ישפיעו על עתיד המדינה. וכל זה נעשה לא על-ידי  “פלקטים”, אלא בידי אנשים “בשר ודם” החיים במקום ומיישמים את אמונותיהם על המעשה היומיומי שלהם. 

ביקור השגריר השתלב (במקרה) מבחינת זמן בתקופה שהביקורים אצלנו הם בעיקר של קהילות וגורמים ביהדות ארה”ב. לאחר התקופות הקודמות של התעניינות התקשורת האמריקאית ואח”כ האירופאית, ושל גורמים פוליטיים וחברתיים באירופה, עכשיו יהדות ארה”ב  היא זו שמגלה התעניינות אצלנו, אולי תוך נאיביות והפשטה מסוימות, אך הם רואים בסיפורו של מצר (וכולנו יודעים שסיפור המקום הוא לא זהה ליומיום המקום, אך הוא חלק בלתי-נפרד ממנו) את ישראל איתה רוצים להזדהות.

לאחר שנים רבות של “שיעבוד” יהדות ארה”ב לגורמים הלאומניים במפה הפוליטית בישראל, אנו מגלים כל פעם מחדש שיש ציבור רחב מאוד שמחפש להזדהות עם גישה שונה, ורואה בנו אחד מסמליה הבולטים. 

בשלב זה שואלים החברים בוודאי “אז מה יוצא לנו מזה, שכן עם הערכה לא הולכים למכולת?”.

נכון, אבל גם המעמד מחייב, וחברי מצר אימצו דפוס חיים כזה מאז הקמת הקיבוץ מבלי שאיש יכריח אותנו, וברגע המכה הנוראית, העדיפו להישאר נאמנים לאמונתם ודרכם, כשקל מאוד היה להצטרף למקהלת מעגל האלימות.
אז לדעתי הערכה במקומה ומגיע לאנשי מצר לדעת זאת.

לגבי הפן החומרי יותר, לא ניתנות היום תרומות לארגונים ומנגנונים, כך לצערי לא יבוא דוד אמריקאי עם צ`ק שמן לתרום לנו, אבל אם (וה”אם” הזה כולו עלינו) נדע  להציע פעילויות (כדוגמת פורום שכנים, פעילויות חינוך וספורט, מיזמים משותפים ועוד) הבאים לחזק את הקשר בין האנשים  השונים באזור ואם (שוב) נדע להציג את זה בצורה עניינית ומקצועית ואם (וזה התנאי העיקרי!!) נדע להציג גם את המוביל האנושי, האיש, אישה או אנשים שייקחו את הפרוייקט על עצמם ויתחייבו לנסות להפוך אותו למציאות וללוות אותו על אף הקשיים בתקופה של מספר שנים, אני בטוח שיימצאו הגורמים שיתנו כתף כלכלי. וכל מי שחושב שיש לו רעיון כזה, מוזמן לפנות אליי.

ולסיום: השגריר ציין שהיזמה המקורית לביקור הייתה של אשתו, אך נבצר ממנה לבוא במועד הזה, ולכן הוא רואה בכך את התירוץ המושלם לארגן ביקור נוסף יחד איתה, הפעם בלי מלווים, מכובדים ותקשורת, אך עם יותר זמן לבקר בקיבוץ ולשוחח עם החברים.

תודה לכל מי שהשתתף, ובמיוחד לבטי, עודד ולאביק על חלקם בארגון האירוע.