צעירה חסרת מנוח
ראיון עם בתיה לרנר, “אצלנו”, מרץ 2008
ראיינה: נגה דברת
קשה להאמין אבל גם במצר (קיבוץ צעיר) יש חברים שלא מזמן חגגו את יומ הולדתם השמונים. לכבוד השמחות ביקשי מבתיה לרנר לשספר מעט על מסלול חייה ואיך הגיעה למצר.
בתיה, חיונית כתמיד, מהתלת בסטיגמות על בני שמונים ועל הגיל בכלל.
אנחנו נפגשות בביתה המטופח והחמים ובתיה מכינה קפה בספלי פורצלן מקושטים בפס מוזהב , ממש ממש מקסימים.
לשאלתי , עונה בתיה כי את הכוסות הביאה ממנדוסה, עיר הולדתה מביתו של אביה לאחר פטירתו.
אז בתיה נולדה בארגנטינה, בעיר מנדוסה, ב – 1928. חיתה ולמדה באווירה קוסמופוליטית, בביתה לא נחגגו חגים יהודים , אביה לא חיבב דתיים וקישר את היהדות עם הדת.
בכיתתה היו רק שתי יהודיות מתוך מתוך 30 ילדים ויותר.היא והאחות של טובה רטמן.
“באוירה זו גמרתי את התיכון וקיבלתי תעודה של מורה מוסמכת. התחלתי להתרועע עם כמה חברים יהודים. במנדוה של היה שמץ מהשומר הצעיר ואנחנו התחלנו להתארגן. נפגשנו במה שהיה “הקלאב היהודי” השתתפנו במחנות של השומר הצעיר שהתקיימו ברחבי ארגנטינה, ותוך זמן קצר עזבתי אותם כי משפחתי עברה לבואנוס איירס ושם מיד הצטרפתי לקן “קדימה” של השומר הצעיר. המשכתי במסלול של הכשרה ב’גאולנד’, זה היתה משובה חקלאית ושם למדנו עבודות שצריך עושת בקיבוץ ( סתם שטויות) ולאחר כמה חודשים כבר היה צריך לעשות עליה, אש עשינו עליה.
ב – 1949 הגענו באניה לאחר הפלגה של כחודש ימים עם הגרעין הראשון של גזית שמנה כ – 15 איש. הגענו להכשרה במעפיל ולאחר מכן עלינו על הקרקע בגזית. הנקודה היתה כבר מאוכלסת ע”י מספר פולנים שהגיעו מהתנועה. קיבוץ גזית קם ב – 1950.
אני עבדתי במעפיל כעוזרת של האחר במרפאה, ועברתי קורסים שונים בעזרה-ראשונה לכן הוחלט לשלוח אותי לקורס של “חובשת קיבוצית”. הקורס נערך בצורה חלוצית ביותר וכל מקצוע ממקצועות הרפואה נלמד בבית חולים אחר. הקורס נמשך כשנתיים ולאחריו התחלתי לעבוד כאחות בקיבוץ. בינתיים הגיעו הורי ונקלטו בגזית. אלא שלא עבר זמן רב וזרקו אותי מהקיבוץ , למה? כי אני ורבים מחברי הצטרפנו למפלגה הסוציאליסטית של משה סנה. אני הייתי בבעיה, כי אם זורקים אותי – גם הורי צריכים לצאת. למזלי הורי היו מאד חברמנים ותיכף מצאו עבודה בטבריה קיבלו דירה על שפת הכנרת והסתדרו מצוין, ואני עברתי לעפולה והתחלתי לעבוד בבית-חולים.
פעם להיות קיבוצניק היה ערך, ועכשיו זה דרק טוטלי.
לאחר מכן עברתי לתל-אביב ושם עבדתי במרפאת קופת – חולים. נשלחתי להשלים את התואר להסמכה לכן נשלחתי לתל השומר להשלמת התואר במימון קופת חולים. באות זמן גרתי ביפו, דרורה היתה קטנה ואימי היתה מגיעה מטבריה לעזור לי בטיפול בילדה. בינתיים מהקבוצה של סנה לא נשאר כלום חוץ מהספר של משה סנה , אבל אני הצטרפתי למפלגה הקומוניסטית לכמה שנים טובות, הייתי חברה ב”תא” והייתי הרבה יותר שמאלנית מהשמוץ.
כמה שנים מאוחר יותר לאחר קבלת ההסמכה נשלחתי לחולתה כאחות שכירה. היו שם אנשים חלוצים וחדורי אידאולוגיה, זוג צעיר עם ילד אימצו אותי בתור אמא. לאחר 4 שנים הציעו להתקבל כחברה, או לעזוב. כיוון שהקיבוץ לא הישתייך לשוה”צ החלטתי לחזור לועדת הבריאות בקיבוץ הארצי ושם במקרה פגשתי את דוד בר מצרא שהיה בועדת הבריאות של מצר ( בן עירי, ממנדוסה) שבא לחפש אחות שכירה. בפעם הראשונה הגעתי למצר התארחתי בביתם של שורית ודוד ורעיה ז”ל (בתם הקטנה, ואחות של עירית) הזמינה את ענת, ביתי הקטנה לפינת החי. ענת חזרה שבויה והודיעה שאינה מוכנה ללכת לשום מקום אחר.כך בשנת 1976 הגעתי למצר עם ענת שהיתה בכתה ד’ כאחות שכירה במטרה להיקלט. דרורה בתי הגדולה היתה כבר אחרי שרות צבאי.עבדתי עם חנה מילשטיין ולאחר מכן עם עוד אחיות עד שחליתי ועברתי לעבוד במזכירות הטכנית שם עבדתי עד שבצער אולצתי לעזוב ועל כך אני מצטערת עד היום. בזמן האחרון סידרתי לי סטודיו במחסן עץ שהוא בית מלאכה לעבודות ויטראז, יש בו את כל המכשירים והחומרים המתאימים . בעבר עשיתי המון עבודות וחילקתי כמתנות ובקרוב אני מתכוונת להיכנס בפרץ של עבודה.”
בשנים האחרונות הצטרפתי לקורסים המיועדים לגיל הזהב, באוניברסיטת בר-אלן בנושא פסיכולוגיה ובריאות ואני מרבה לקרוא מאמרים רפואים בתחומים שונים המעניינים אותי מאד”.
בתיה הולכת לישון בשעות הקטנות של הלילה ועד אז היא מבלה בצפיה בסדרות מתח להן היא מכורה. היא אוהבת מאד את ביתה וממעטת לצאת לחדר האוכל ומאז ומתמיד היא מעדיפה את חברתם של הצעירים.
בתיה אמא לדרורה שנולדה ב – 1975 היא אם לארבעה ( בן אחד ושלוש בנות) ולענת מקבוצת אופק שגדלה במצר בקבוצת אופק והיום מטיילת בעולם. ומתכוונת ללמוד גרפיקה ממוחשבת.
בסיום הראיון, כשפניתי לצאת מביתה הציעה לי בתיה חוברת של מחסום WATCH פלסטינים מנועי שב”כ וביקשה שלא אקרא לפני השינה,וכשהגענו לדלת הדגישה שרק שתי ע”י הקמת שתי מדינות עצמאיות אחת ליד השניה אפשר יהיה לטפל בטרור וגם לבנות יחסים הוגנים.
ולסיום, הביעה משאלה שעוד בחייה תראה את הארץ הזו שרויה בשלום ובשלווה.
