פרולוג: בזמנים ההם, בשנות השישים והשבעים, הייתי פעמיים “סדרן”, לכן החלטתי שאני בר הסמכא לספר על תקופת הסדרנים ובכלל על התנהלות העבודה בקיבוץ.
סדרן העבודה, הוא בעל תפקיד הנבחר ע”י שיחת קיבוץ, לשנה או… חצי, או למעשה עד כמה שהבן אדם יחזיק מעמד, יתפוצץ… ויתפטר! נו, ידוע לכול שזה תפקיד שוחק.
שני מושגים חזקים שייכים לפולקלור ולאווירה סביב הפעילות של סדרן העבודה: “פנצ’ר” ו”פקק”!!
כל פשלה, כל איש שלא בא לעבודה, כל יום מחלה לא צפוי, כל פנייה שלא נענתה, נחשבו לפנצ’ר… שעושה דווקא, הסדרן, כי הוא האיש שהיה צריך למצוא את המחליף, לפתור את הבעיה ולסתום את החור ע”י איזשהו פקק. כל איש שנשלח לעזרת ענף אחר, על בסיס יומי או זמני…, מרגיש פקק.
מה לא נאמר על הסדרן? לדוגמה, שהוא פנצ’ריסט כרוני שאפילו פקק לא מצליח לגייס.
דרך אגב, אישית, בתחילת דרכי כאיש עובד במצר, שימשתי לא מעט כ”פקק”. עשיתי זאת מתוך בחירה אישית, כאמצעי להכרת אנשים וענפים ולפני קבלת החלטה סופית באיזה מקום ארצה לעבוד.
קיימת ועדת עבודה. הוועדה קובעת את האסטרטגיה לטיפול במערך העבודה של המשק. הסדרן משתתף בה, והוא האחראי להוציא אל הפועל את כל ההחלטות. בקיצור, הוא האחראי לסידור יומיומי תקין. בו זמנית הוא שק החבטות של החבר’ה, כי מצפים ממנו כמעט את הבלתי אפשרי: שכל המערך יתפקד כהלכה ובלי פנצ’רים.
כלי העבודה של הסדרן הם מחק ועיפרון (בעיקר המחק).
על גבי דף “סידור העבודה” (שבו כבר מודפסים הענפים והשמות של הקבועים בכל ענף), משימתו של הסדרן היא “רק” למלא את החסר למחר, איך? להזיז את הקבועים?, להתווכח קשות עם הסרבנים? העיקר להביא פתרונות, בשביל זה בחרו בו, לא?! אפילו שהוא התגלה כ”פנצ’ר מאכר” מקצועי!
פעם בקיבוצים, רק על ידי “עבודה עצמית” כעיקרון בל יעבור, היה צריך לספק את כל המערכת של הענפים היצרנים, ענפי השירות, החינוך המשותף, הביטחון וכל יתר הצרכים של המשק ושל החברה התוססת…
יש לציין שהרוב המוחלט של החברים עבדו במשק. רק בודדים בעבודות חוץ, וזה בשם ובאישור הקיבוץ.
חייבים גם להזכיר את העבודות העונתיות, ההמוניות: קטיפים, עישובי כותנה, נטיעת בננות. היה נהוג גם לסדר “גיוסי ערב”, אחרי העבודה, וגם “גיוסי שבת” (כמובן שכל אלה בהתנדבות, ותוך חובה מוסרית!!). עבור כל אלה הסדרן מסדר רשימות “תשבוץ” בנפרד, אותן הוא תולה ליד הסידור, לאחר משא ומתן עם כל בנאדם.
אגב, כל המשימות האלה יחד מהוות מקור לפנצ’ריאדה רבתי!
הבסיס האידיאולוגי של כל הפעילות הזאת, בקיבוצים, נשען על ההחלטה הבלתי מעוררת: “בלי עבודה שכירה”.
ובעניין התקשורת עם החברים, נהוג היה ללכת לחפש אנשים, אישית, ל”חדר” המגורים שלהם, בכדי לבקש, לשכנע או לדרוש ממישהו לעבוד למחרת במקום אחר מאשר במקום עבודתו הקבוע, כפקק. החברים מצדם הלכו אל הסדרן לסדר את ענייניהם, או לחדרו, או נפגשו אתו בשבילים, או בזמן הכנת הסידור ב”חדר סידור העבודה”.
והנה כמה דוגמאות עסיסיות מהמתרחש בחדר זה:
מישהי (באמצע השבוע), באה לדרוש “יום שבת” למחר, “כי מגיע לה”… הרי כבר עבדה כמה שבתות רצופות בבית הילדים כי לא סידרו לה מחליפה.
(על המושגים, “יום שבת” ו”מגיע לי”, לא אתעכב עכשיו, מחוסר מקום בדף). רכזת המטבח מתקרבת לסדרן ולוחשת שהיא צריכה גבר… לכל היום… (מסביב נעשה שקט סקרני)… כי נמאס לה מלהסתדר עם צוות של בחורות, רובן בהריון, ומחר צריך לפרוק סחורה ממשאיות ולסדר אותן על המדפים.
מרכז הפלחה חושש (בקול רם מאוד), שהסדרן עושה פרוטקציה לגן הירק, כי הירקנים, לדעתו, קיבלו עובדים בלי חשבון, והוא שביקש רק שלושה בריונים להובלות קש, קיבל חבר אחד בלבד, חלשלוש, עם כאבי גב, שדיבר בלי הפסקה על בורוכוב ועל מרקס, ועל הצורך של העם היהודי לבנות מעמד פועלים עברי…
בינתיים, ההמולה סביב הסדרן הולכת וגוברת, ובאותה המידה השימוש במחק הולך ומתעצם.
הגיעה מטפלת להגיד מילה או שתיים, כי כמעט התעלפה כשראתה את הזְ’לוֹבּ שבא ישר מן הרפת (על מגפיו ובגדי העבודה…) שנשלח בתור פקק מחליף של “המקימה”, העדינה, הקבועה (שקיבלה שבת). ועוד הלץ טען שלא יזיק לילדי החינוך המשותף להתרגל לריח הזבל… ולא רק ליהנות מניחוח החציר.
באה חברה לוודא שלא תסודר יותר ב”סניטריות” (ניקיון השירותים הציבוריים), כי סיימה את התור שלה, ובויכוח זרקה לסדרן אחד מהמשפטים השגורים: אם אין מחליף, אז לך ותעשה את העבודה בעצמך…
לקינוח, מופיע איזה “מרכז ענף” עם פרצוף של הוזה הזיות, צועק ודורש, שאם אין עובדים לענף שלו, אז שיביאו לו “תאילנדים”.. !?! החבר’ה מסביב ממש ריחמו עליו בשל מצבו הנפשי… כי אז, תאילנד עדיין הייתה בשבילנו “ממלכת סיאם” (לפי שמה הקודם) איזו ארץ אקזוטית, אין יוצא ואין בא, ששוכנת אי שם במזרח אסיה. נו, אז לכו תגידו שאין נביא בעירו!
חוץ מהתשובות לפניות על גבי פתקים, הסדרן חייב להקשיב לכל בקשה או תלונה באופן אישית. בינתיים, החברים עומדים בתור סביבו, כדי לפרוק את כעסם או לסדר בעיות.
טוב, אז מלאכת הרכבת הסידור הסתיימה, לכאורה בלי פנצ’רים באופן רשמי, אך עם פוטנציאל עצום לגבי הבלתי צפוי. דף סידור העבודה נתלה סופסוף במקום הכבוד שלו בלוח חדר האוכל, ולצידו דף הגיוסים והתורנויות; ועוד דף נפרד, מיוחד עבור “מחנה העבודה”, שבאו לשבוע; ובנוסף הודעה (כתובה בצבע) בדבר גיוס שמתארגן לשבת.
כל זה חייבים להספיק לסדר לפני שעת ארוחת הערב, כך שהחברים שעוברים בלובי, יוכלו לבדוק רגועים, היכן הם משובצים מחר, או האם קיבלו את מבוקשם… רק שיש כאלו שבאותו הרגע מאבדים את שלוותם וממהרים אל השולחן בו ”אבו פנצ’ר ” סועד, כאשר כוונתם להפוך לו את הארוחה ל”הסעודה האחרונה”.
והנה קצת מפתרונות העבודה בקיבוצים: עם השנים גדל ההרכב של כוח העבודה של המשק, בעיקר זמני ומתחלף. הגיעו מתנדבים מחצי עולם, “שין-שינים” מהקיבוצים הוותיקים, וגם במב”חים, ומחנות עבודה של גרעיני השלמה ושל בוגרי תנועה. גם תרמו יפה החבר’ה מ”חברת הנוער” שלנו ו”ילדי הקיבוץ”, שעבדו בענפים (לאחר יום לימודים), לפני שחזרו לעין שמר, לפנימייה במוסד החינוכי.
מאידך, באותה פרופורציה גדלו בהיקפם הענפים והצרכים הכללים וגם התווספו ענפים חדשים (כולל (ענף צעיר בשם מצרפלס…). על כן, הסידור תמיד המשיך להיות מתוח, והמחק השחוק של הסדרן המשיך בפעולתו המאומצת …
לא זכור לי עד איזה תאריך תפקדו הסדרנים והשיטה. כמובן שההתבססות של הענפים, פלוס התגבורת של העובדים השכירים (“רשמיים” או “סמויים”), העיבו על הערך הנחשק אך נשחק של “העבודה העצמית” והובילו לביטול התפקיד והשיטה; ולהורדה סופית של דף הסידור מהלוח ובמקומו הגיעו כרטיסי הנוכחות המגנטיים, והסדרנים לשעבר חזרו לשפיותם האישית!! כמוני, למשל, וכמו אשתי שבזמנה גם תפקדה במשך קדנציה אחת כסדרנית עבודה.
טוב, עליי לסיים כדי לגשת לחדר האוכל לבדוק את הסידור למחר, האם שיבצו אותי בסעיף גמלאים או שמא עשו לי פנצ’ר ?!?