booked.net

עדנה ברא”ס

סיפור קצר מאת עדנה ברא”ס בהשראת ציון 54 שנה לעליית קיבוץ מצר על הקרקע .
יוני 2007 
יום ההכרזה על הקמת מדינת ישראל צוין בעצרת המונית באצטדיון הגדול שבעיר.
אלפי יהודים התכנסו כדי לחגוג את האירוע ההיסטורי.
 
אלוירה, נערה יהודיה בת 14 הרגישה צורך להיות שותפה בדרך כלשהי ביום גדול זה.
היא לא השתתפה בעצרת. לאחר היסוסים רבים החליטה לגשת בגפה למרכז היהודי שבשכונה, שם פעל הקן החלוצי של צעירי האזור. חביבה, חברתה לספסל הלימודים, הזמינה אותה פעמים רבות. תמיד סירבה.
ביום הקמת מדינת ישראל משהו דחף אותה להעיז להתקרב לקן.
חביבה קבלה את פניה והציגה אותה בפני המדריכה והחברות. מייד הבהירו לה שעליה לעברת שמה. היה זה תנאי לקבלתה לתנועה.
השם שהוצע לה, אסתר, מצא חן בעיניה . אסתר גם היתה מלכה. היא חזרה לביתה, סיפרה למשפחתה על שמה החדש. גם לדעתם היה זה שם יפה.
מאז היה שמה בתנועה אסתר ואחר כך בישראל.
אלוירה, שמה המקורי, היה שם נפוץ בין הגויים. אף על פי שמשפחתה היתה יהודית ומסורתית, ניתן לה שם לא יהודי כדי למנוע ממנה קבלת שם סבתה מצד אביה, כמנהג עדתם.
שם סבתה לא התאים לסביבה ולאווירת המקום. אלוירה היתה מאוד גאה בשמה כי הוא הופיע בפואמה של משורר ארגנטינאי ידוע. כול מי ששמע –אלוירה- היה ממשיך ומדקלם את שורת השיר : “אלוירה, מלכת הפלאטה” Elvira, la reina del Plata
אסתר הסתגלה בקלות לשם החדש. התחתנה , עלתה לישראל והתיישבה בקיבוץ. שמה המקורי, אלוירה, נשאר רחוק, במימי הפלאטה.
התקופה הראשונה בארץ ובקיבוץ היתה מלאת התלהבות מהחדש. הכול נראה לאסתר שונה מאוד מהחיים בכרך הגדול ממנו באה. הרגשתה בשנה הראשונה היתה של הרפתקה שלא נגמרת. עם זאת, נורמות השוויון וההסתפקות במועט גרמו לה לסבל חרישי. 
הורי הזוג הצעיר ציידו אותם בכול הנחוץ להקמת בית: קנו עבורם רהיטים, בגדים, כלי בית וכלים חשמליים.
אסתר הופתעה כשנתבקשה למסור את כל שהביאה מחו”ל לקיבוץ.
מסירת כל בגדיה שנתפרו לפי בחירתה, העברת הכול לשותפות שהכירה הכרות שטחית בלבד… היתה עבורה חוויה כואבת.
אפשרו לה לבחור מ”רכושה הפרטי” שלוש שמלות לקיץ, שני סטים של בגדי חורף וגם –כמובן- בגדי עבודה. מכל מערך הרהיטים ניתנה לזוג המיטה המיוחדת הנפתחת עם המזרונים, כי התאימה במידותיה לחדרם הקטן שבצריף.
אסתר לא היתה טיפוס רכושני. השלימה עם המציאות ומסרה הכול למערכת.
אך מדבר אחד לא הצליחה להיפרד. במסגרת הכנת “הנדוניה” המקובלת, הוזמנו אצל נזירות כל כלי המיטה לזוג הצעיר. אסתר בחרה את בדי הפשתן המיוחדים, את הציורים וחוטי הרקמה הצבעוניים. סטים לבנים, ורודים ותכלת נרקמו רקמת יד על ידי הנזירות.
עבור אסתר, בגדי המיטה שבחרה סמלו הבסיס להקמת המשפחה שתבנה.
היה לה קשה, אך החליטה לא למסור את בגדי המיטה. שנים רבות שמרה עליהם חדשים בארון ביתה.
לפעמים התבוננה בהם בחיבה ובגעגוע. הם הדבר היקר ששמרה אצלה לתמיד.
כך חלפו עשרות שנים. אסתר הסתגלה לחיים בקיבוץ. היא שלמה עם החיים שבחרה.
אך היום היא מתגעגעת לעברה הרחוק, לשפת הילדות שלה המתגלגלת. לשמה המקורי שנשכח .היא משתוקקת להלך ברחובות עיר גדולה בה מדברים בשפת אימה. לבקר בתיאטרון, להאזין לשירת המקום, לצפות וליהנות מריקודי הפלמנקו. לטייל בלה מאנצה במסלול דרכו של דון קישוט .היא רוצה לספוג מחדש את התרבות שעזבה.
לפעמים חולמת שהיא פוסעת בתוך המון אנשים. כולם מדברים בקול ופתע מעל ההמולה נשמע שקוראים לה, רק לה: אלוירה!!!
אלוירה..מלכת הפלאטה ! צליל שמה הישן, כמו מנגינה חדשה.,
מתעוררת, מתבוננת סביב. היא בבית. היה זה רק חלום געגועים לעבר, למקום, לשם.
כן, זה רק חלום, היא עוד לא חזרה לחלום בספרדית.

15.12.08

ראיתי אותו פותח את המכתב בזריזות, כשעל פניו ניכרת התרגשות .
עיניו, שחלפו במהירות על הכתב שידרו אכזבה ועצב.
המכתב אישר את חששותיו. גם אם נכתב בעילום שם.
סיטו חזר וקרא את השורות המעטות הכתובות בכתב יד לא מזוהה.
איך, איך עשו לו דבר כזה?! איך יכלו לפגוע בו כך??!!
סיטו היה מהראשונים בין חברי התנועה שהגיעו ארצה. לאחר שנתיים , בהן נדדו בין הקיבוצים השונים, הגיע עם חבריו החלוצים לגבעה חשופה במערב צפון השומרון.
יום העלייה על הקרקע היה עבורו פסגת כול חלומותיו. הקמת קיבוץ ראשון של בוגרי תנועת השומר הצעיר מארגנטינה. בטקס המרשים נשמעו זה אחר זה נאומים חוצבי להבות בשבח הצעירים ובזכות המעשה הציוני.
לא היה גבול לשמחה של החלוצים. כאשר הסתימה החגיגה והאורחים עזבו, התכנסו כול החברים תחת כיפת השמיים לסיכום הערב ולתכנון יום המחר. החושך היה מוחלט. רק יללות התנים שמסביב הפרו את השקט. ולמרות קרבתם אל הגבול, שהעלתה חשש בלבבות הצעירים, הם היו נחושים להיאחז במקום ולהפוך אותו ליישוב פורח.
הימים חלפו מהר. החורף כבר בעיצומו. בגבעה השוממה הקור והרוח הקשו על העבודות לפיתוח המקום.
ברשימת הבגדים האישיים, המיועדת לכול חבר, היה גם מעיל, שהקומונה דאגה לספק.
במזוודה של סיטו, שהונחה מתחת למיטת הסוכנות, עדיין שמור בעטיפה המקורית, מעיל העור שהביא מחו”ל. סיטו חשב שהגיע הזמן לעשות בו שימוש, בעיקר בלילות השמירה הרבים , כאשר הרוח נושבת ביתר כוח והקור חודר עד לעצמות. למעיל העור הייתה בטנה מפרווה המגנה שבעתיים על הגוף.
סיטו דיווח לועדת החברה שאין צורך לדאוג לו למעיל, הוא ישתמש בזה שהביא איתו מחו”ל.
חברי הועדה בקשו לראות את המעיל. סיטו הופתע לשמוע שמעילו היה בעיני הועדה “מהודר מידי” לשימוש יום יומי וקבעה שעל סיטו למסור את המעיל לוועדה כדי שישמש רק לנסיעות לעיר.
מאוכזב ופגוע החליט סיטו להילחם על זכותו להשארת המעיל ברשותו. לדעתו המעיל היה רק כסות לגוף, ותו לא.
הנושא עלה לדיון פעם ועוד פעם באספה של כלל החברים. על “מעיל המריבה” הלבישו כול היסודות האידיאולוגים האפשריים וכול הסכנות העתידיות האורבות: “השוויון יופר, הצניעות תיעלם, השיתוף יפגע, ועוד מיני נימוקים כבדי משקל”
החבר סיטו היה המום. האם לבישת מעיל העור על גופו ימחוק העקרונות עליהם גדל?
גם הוא רצה שיתוף, שוויון וחיים צנועים!
“מעיל המריבה” הפך לשיחת היום בכול המחנה. לאחר כמה חודשים הבין שאין סיכוי שהמעיל יישאר ברשותו. ובכעס רב העביר אותו לרשות הכלל.
אך מאז לא ראה אפילו חבר אחד עוטה את מעילו. לא הגזבר , שהרבה בנסיעות העירה ולא נוסעים אחרים.
והנה, היום, הופתע למצוא מכתב אנונימי על מיטתו. במכתב נאמר שמעילו, עליו נלחם בחירוף נפש, נמצא בקיבוץ אחר לא הרחוק משם.
מי המלשין? מי הכותב? האם להאמין או להתעלם מהכתוב?
הוא החליט לחקור את הדבר עד תום. פניותיו לחברי ועדת החברה לא הועילו. איש מהם לא אמר היכן המעיל, ולא רצה להתייחס למכתב שקיבל.
אך הוא לא ויתר. שאל , גישש וחקר, דיבר עם כול חברי הקיבוץ.
לבסוף הגיע לקיבוץ השכן ששמו צוין במכתב.
לתדהמתו התברר שהמעיל ניתן במתנה לחבר הקיבוץ השכן, שסיים תקופה של הדרכה בקיבוץ הצעיר, כהוקרה על תרומתו המשמעותית ועזרתו בהקמת היישוב החדש.
המדריך חש מבוכה גדולה כאשר הגיע הנושא לידיעתו ומיד החזיר את מעיל המריבה.
סיטו, שנפגע ללא תקנה, עזב עם חברתו את הקיבוץ.
והקיבוץ? הפסיד שני חברים נאמנים, אך שמר על עקרונותיו “המקודשים” שלבשו ופשטו צורה לאורך השנים.

ספטמבר 2013 

לקראת העלייה לארץ ולקיבוץ קיבלנו רשימה של דברים חיוניים שיש להביא מהגולה.
ארוכה מאוד הייתה הרשימה. היא כללה בגדים, ספרים ,ציוד אישי, חומרי היגינה , אביזרי חשמל ועוד.
בשנות החמישים לא הייתה בארץ טלביזיה לכן מקלט הרדיו והעיתונים הביאו לציבור את חדשות הארץ והעולם. כמובן, חובה הייתה להביא מקלט רדיו.
עלינו לארץ צבי, בניו ז”ל ואני בשנת 1954.לאחר שייט של מעל לעשרים יום הגענו ליבשת אירופה. יחד עם קבוצת שומרים מאורוגוואי טיילנו באיטליה, צרפת ושוויץ.
שלושת השבועות של הטיול היו מלאים בחוויות בלתי נשכחות אך בניו ואני עסקנו כול הזמן בחיפוש אחר “מקלט הרדיו החלומי” כי לא מצאנו אותו בארגנטינה. בניו רצה את הרדיו שהיה הכי טוב בימים ההם: טלפונקן – Telefunken –המיוצר בגרמניה.
לאחר חיפושים רבים מצאנו אותו באיטליה. מקלט גדול בתוך קופסה מפלסטיק קשיח בשני צבעים, ממנו אפשר היה לשמוע את כול תחנות העולם!
כאשר הגענו למצר, כנהוג באותם הזמנים, נתנו כול מה שהבאנו “לקופה המשותפת”. גם הרדיו החלומי שכה חיפשנו ניתן לשיתוף.
לימים, ועדת החברים החליטה לחלק את מקלטי הרדיו שהחברים הביאו מהנכר. התברר שמספר המקלטים לא היה מספיק. לכן הוחלט לספק רדיו אחד לשני חדרים. דיירי כול חדר החזיקו ברדיו חודש, ובתום החודש העבירו אותו לדיירים השכנים. סידור לכול הדעות מוצלח, בהתחשב באפשרויות הקיימות.
בהתרגשות רבה חיכינו לבואם של חברי ועדת החברים שיביאו לנו את הרדיו. טולי ז”ל היה השכן שלנו.
הינה… הם מגיעים… נוכל כעת לשמוע חדשות, להאזין למוסיקה…חלומות מתגשמים!!!
אכזבתי הייתה גדולה. הרדיו שקיבלנו אנחנו וטולי , לא היה המקלט שחלמנו עליו, לא הרדיו שקנינו באיטליה…לא הבנתי מדוע לא אני אקבל אותו….
החלטתי לפנות לוועדה ולדרוש את הרדיו שלנו. בניו התנגד בתוקף, אך אני המשכתי בשלי. איזה נזק אגרום לשיתוף עם הרדיו הזה יהיה אצלי? למה עליו להמצה אצל חבר אחר!?
סוף סיפור: פניתי לוועדה – נדמה לי שדרדו היה הרכז – בהתרגשות גדולה. הועדה דנה והחליטה לתת לנו את הטלפונקן שלנו.!
השמחה שלנו ושל טולי הייתה גדולה. כאשר המקלט היה אצלו היינו יושבים בחדרו ומאזינים. ובחודש שהיה אצלנו, היה זה טולי שהיה בא אלינו. צלילי המוסיקה נשמעו בכול האזור להנאת כולנו.
המקלט מצא את מקומו המכובד על ארגז תנובה של אותם הימים. מלבד המיטה, היה זה הרהוט היחיד.
דילוג לתוכן