booked.net

עדויות, סעיד עראדה

סעיד עראדה, שכן ממייסר:

יריות חותכות את השקט והחשיכה. אולי יריות של צייד מורעב? ואולי עוד חיסול חשבונות בין עבריינים? אבל התחושה היא שהפעם זה משהו אחר. הסקרנות לא נותנת לנו מנוח. רצנו לטלוויזיה להספיק לראות את מה שנותר ממהדורת החדשות “מהיום למחר” בערוץ הראשון.
 
כן, זה היה ירי אמיתי. מחבל נכנס לקיבוץ מצר וכנראה נהרגו אנשים. המחבל לא נתפס. לאן הכי הגיוני שיברח מלבד לשטחים? האם יבוא לתפוס מחסה במיסר? ככל שהתכנסנו יותר בעצמנו העולם בחוץ הלך ושקע בתוך כאוס של חיפוש תשובות, בלבול, שמועות וחוסר ודאות.
 
ההרפתקנים שבינינו יצאו לרחוב וקיוו למצוא בדל של מידע ואולי להפיג במעט את רוע המעשה ע”י הפגנת אומץ וכח.
 
החלק החפץ חיים הבין שצריך לשמור עלינו ועל הילדים. מה הוא מוכן להקריב במידה ויידרש, האם הוא בוחר לעשות זאת בחשיכה על פי הוראות הכריזה שהדהדה ברחובות, האם לשים את כל הביצים בסל אחד או שמא אם הגזירה תיפול עדיף להפריד? למצוא מסתור בחדר הכביסה, מתחת למיטה, בארון המטבח…?
 
הרעד והרטט בכל חלקי הגוף לא מאפשרים לחשוב ובטח לא להגיע להחלטה. עדיף שהילדים יישארו ישנים במיטותיהם, לא יידבקו בחיידק הבהלה ויכניסו אותנו לאווירה השוררת בחוץ.
 
לאחר שעה בערך, הבנו שהמצב קשה במצר, הם עדיין תחת איום, ומי הקורבן הבא? הלוואי שלא אחד מחברינו הקרובים. עשיתי סריקה מהירה במוחי, כאשר תגיע הבשורה המרה ממי אצטרך להיפרד? הכנתי בראשי המון פרידות כדי להתכונן לבוקר וכך כבר לא אהיה מופתע מאף בשורה מרה.
 
בעל כורחנו התאחדנו סביב תחושת הקורבנות מול הטרור, שעד היום הערבים לא היו מטרה אלא נפגעו רק באקראי כשהזדמנו למקום הפשע. איך עוברים את הלילה בצל איום קיומי על חיינו, איך עוברים לילות רבים, ימים, שבועות, חודשים ושנים?!
 
השעה בערך 02:00 ואין לנו תשובות לאף שאלה. האם ניתן מחסה למחבל שנס על נפשו? מה אם ידפוק בדלתנו או ינפץ את השמשה של אחד החלונות שאינם מוגנים ע”י סורגים וינחת באמצע החדר? האם תהיה לנו זכות לענות על השאלה? האם טוב למות בעד משהו? האם טוב לחיות עם בגידה אין סופית בערכים של קדושת החיים? של מי?
 
הטלפון מצלצל, זה לא היה מישהו מבני משפחתי וגם לא מהשכנים שלי, שבטח גם הם נמצאים בתוך סרט העלטה המוחלטת. הצלצול היה מחברים טובים במצר שפשוט דאגו לנו ורצו לדעת מה עלה בגורלנו. האם אנחנו היינו סימן השפיות הכי מובהק שלהם? או שמא התהפכו היוצרות עד כדי כך? או שאנו פשוט חברים טובים שלא שואלים יותר מדי שאלות. בתוך הכאוס הזה עלה על פני חיוך של קצת בושה, קצת שמחה, כך וכך התחזקתי באמונה שלי שכן, במיסר ומצר זה משהו אחר.
 
יום חדש. הציפורים מצייצות. במקלטי הטלוויזיה והרדיו חדשות רודפות חדשות ומימדי הקטל וההרס מתגלים. איך נכשלנו? איך לא הצלחנו לגונן על שכנינו, אנשי מצר, מפני המפלצת העיוורת והאכזרית? המוח האנושי כנראה מוגבל ביכולתו לנבא את עוצמות הטירוף, אולי גם היינו נאיביים לחשוב שאי של שפיות לא נפגע מפיראטים טועים?
 
אבל כבד. אין נחמה. הרצון שלנו לתקן את המעשה לא יועיל. התינוק נשפך עם המים. האם במחיר הזה הכבד שכולנו שילמנו נוותר על הביחד הסדוק? עבודת שיקום ארוכה וקשה נדרשת כאן, אחוזי נכות לא יפצו על האובדן. עבודה קשה ומאומצת נדרשת בתקווה שתחזיר את הגוף הזה לנורמליות שלו, תמיכה חברתית תחזיר את השפיות שלנו, אז קדימה 
לפעולה ולעבודה.
דילוג לתוכן