booked.net

עדויות, ניצן ירמר

ניצן ירמר, המנהל הפדגוגי של המוסד החינוכי מבואות עירון
האירוע” במצר תפס אותי במוסד, זמן קצר לאחר שעוד שוחחתי עם איציק בישיבת ההנהלה, לפני שיצא לתפוס את משמרתו בקיבוץ כשומר הלילה.
 
כמנהל ביה”ס “מבואות עירון” בעת ההיא , וכיועץ חינוכי זכור לי שתמיד אמרתי לעצמי שהקשיים בעבודת החינוך כמו גם הסיפוק מהעבודה הם הדברים האמיתיים שנכון לנו להתמודד עמם, בו בזמן קיוויתי שלפחות בשנות הניהול שלי ייחסך ממני “הכבוד המפוקפק” שבהוספת שמות ללוח הזיכרון המוסדי, קיוויתי והתבדיתי.
 
באותו ערב השעה הייתה כבר קרוב ל 24:00 כאשר הגיעו אלי למשרדי הידיעות הראשונות על האירוע החבלני שמתרחש במצר ולאט לאט זרמו יותר ויותר שמועות על חדירת מחבל/מחבלים, ועל מתכונת החירום שעלינו לנקוט גם במוסד. כמו לא מעט אנשים אחרים, טלפון ראשון שהרמתי היה לאיציק לבדוק מה קורה ולאמת את השמועות, תשובה לא הייתה בצד השני, אולם לא ייחסתי לכך משמעות יתרה שהרי בוודאי היה עסוק ולא פנוי לטלפונים.
 
ניסיתי לדלות כמה שיותר אינפורמציה מגורמי הביטחון על מנת להבין מה עלינו לעשות במוסד בעת הזו כאשר במוסד אותה עת היו לא מעט חניכים, כולל תלמידי נעל”ה וחניכי הפנימייה מהקיבוצים. האינפורמציה הראשונה נתנה אימות להתקפת הטרור ולכך שיש לרכז כל שכבה בביתה ולבדוק האם כולם נוכחים.
כל מדריכי הפנימייה קיבלו את ההודעה על אף העמימות הרבה ופעלו בהתאם מול קבוצותיהם. במקביל התחילו להגיע שברי אינפורמציה באשר לפגיעתו של איציק והכניסו להתנהלות גם פן מאוד רגשי.
הטלפונים לשותפיי לניהול ולייעוץ על מנת לעדכן אותם ולהביא את חלקם למוסד כבר היו לכן מנטאלית קשים ורגשיים יותר הן לי כמודיע והן להם כמקבלי הבשורה. מצאתי את עצמי מייד עסוק בחשיבה מה צריך ונכון לעשות, מי נכון להפעיל ומה הם כל מעגלי הפגיעות השונים שבמיידית צריכים לידע, כאשר מורכבות הסיטואציה הייתה רבה אך האינפורמציה עדיין מאוד חלקית.
 
במוסד היו החניכים ממצר ששהו אותו זמן בפנימייה ומן הסתם דאגו וחששו למה שקורה בבית, מה גם שקיבלו מדי פעם אינפורמציה טלפונית מהקיבוץ. היו חניכי יב` ששהו בפנימייה כולל חניכי נעל”ה, חלקם חניכים של איציק ואחרים מהשכבה בה איציק חינך והיה מוכר ורב פעלים והיו שאר החניכים בפנימייה שכולם הכירו את איציק בעיקר מתוקף היותו האחראי על טיולי ביה”ס והפנימייה. במקביל היו הצוותים השונים שאיציק היה שותף להם, מחנכים , פנימייה, טיולים והאנשים שהיו בקרבה כזו ואחרת אתו, היו גם כל המעגלים הקרובים לתמר, מחנכים, צוות הוראה, חניכים וכו`. ישבנו כך באותו ערב צוות מצומצם לחשוב על כל מעגלי השייכות להם נכון לתת את הדעת מי באופן מיידי ומי פחות, מי כתומך ומי כנתמך והחלטנו איך להתקדם. כמנהל מצאתי את עצמי פועל מאוד מחושב ומדחיק את הרגשות וקיבלתי תמיכה רבה מאוד מחברי לצוות.
בשטח לאחר ההתכנסות בקבוצות וכשפני הדברים החלו יותר להתבהר, אספנו את כל החניכים בחדר האוכל שם סיפרתי את מה שהיה אז ידוע לנו והודעתי על הירצחו של איציק. הנוער שחלקו כבר שמע על כך התקשה מאוד לעכל וכולם רצו כמה שיותר פרטים שאז עדיין לא היו בפי. 
 
במוסד היה שקט ומועקה, אולם ההתנהגות הייתה מאוד עצורה. חניכים ואנשי צוות ישבו ודיברו, ישבו ותמכו האחד ברעהו כאשר האובדן, או כל דיבור על איציק בלשון עבר היה בלתי ניתפס. לאט לאט חלק מהתלמידים נאסף על ידי הוריהם ו/או פוזר לבתים על ידינו, כאשר ילדי מצר מכורח הנסיבות וחברים נשארו במוסד כל עוד לא יכלו לשוב לקיבוץ.
מעבר לתמיכה בנמצאים היינו צריכים לשקול את צעדינו לקראת יום הלימודים שלמחרת, איך מודיעים לכלל הצוות, איך מודיעים לחניכים, מי נכנס לדבר עם כל כיתה ואיזה מקום נותנים לאבל מחד ומאידך איך ממשיכים לשמור על מסגרת, מסגרת שבמקרים כאלה מאוד נחוצה ותומכת ועוזרת לחניכים להמשיך תוך כדי התמודדות עם האובדן אך מבלי להביא להתפרקות וחוסר תפקוד. ישבנו ותכננו מי יפגוש את המורים בשער הכניסה למוסד ויעדכן את אלו שעדיין לא שמעו כלום, מי יכנס לכיתות השונות ומה יאמר שם וכמובן חילקנו אחריות על מעגלי הפגיעות השונים על מנת לנסות ולא לפספס אף אחד (משימה שבעצמה הייתה מחשבתית וביצועית מורכבת ביותר).
באופן אישי כשחזרתי הביתה להתרעננות לאחר הלילה הארוך במוסד ולקראת יום הלימודים הבא התחלתי להפנים ולאפשר לעצמי גם לחשוב, להרגיש ולכאוב ולא לפעול רק באופן מאוד רציונאלי ומחושב מתוקף התפקיד. האבל הפרטי והקולקטיבי שלנו התחיל כבר באותו לילה, בפרט האבל על הירצחו של איציק שהיה שותף כה מרכזי לעשייה החינוכית שלנו, חבר וחבר לדרך. אך מעבר לכך האבל גם היה על אובדן של איזו תמימות מסוימת, של ה”לי זה לא יקרה” והעמקת שברו של חלום ההתפייסות, שהתנפץ במקום הכי כואב, בתוך הבית.
במוסד המשכנו להיפגש עם חניכים, ובינינו אנשי הצוות, נתנו מקום לאבל אך המשכנו לקדש את החיים דרך העשייה החינוכית. חיפשנו את מקורות התמיכה בתוכנו והיכן שהיה צריך נעזרנו בגורמים חיצוניים. יצרנו קשר מאוד טוב בין הגורמים האחראים במוסד לבין גורמי הקהילה במצר על מנת לוודא שניתנת כל תמיכה נחוצה. כאבנו ביום יום וזכרנו, ניסינו להזכיר ולהנציח תוך כדי עשייה ולא תוך העמקת ההתאבלות.
ההתמודדות שלנו כארגון עם המשבר האישי והקולקטיבי התאפשרה כמובן תודות להתעניינות, לנכונות הגבוהה לעשייה ולקיחת אחריות של אנשי הצוות באותה תקופה קשה.
היום, חמש שנים אחרי אנחנו ממשיכים להנציח, אולם מעבר לכך ואולי בצורה יותר משמעותית אנחנו ממשיכים בעשייה וזוכרים ונזכרים באיציק בעיקר באותם צמתים מרכזיים בהם הוא פעל.
חמש שנים אחרי …., חמש שנים בהם אנו זוכרים, מנציחים, בהם אנו יודעים שעכשיו כבר אחרת, חמש שנים אחרי …. ואנחנו ממשיכים לחנך, ללמד, להתמודד ולקדש את חיי הנעורים שבקרבנו.
דילוג לתוכן