booked.net

עדויות, דורון ליבר

דורון ליבר, מרכז משק בנובמבר 2002
 
בסופו של יום ראשון בסביבות השעה 22:00 חזרנו מת”א “עייפים אך מרוצים” הסדר החובות יצא לדרך! אכן תאריך היסטורי למצר! בשבילי נובמבר מלא בתאריכים היסטוריים לאומיים. ( 2 בנובמבר 1917 – הצהרת בלפור, כ”ט בנובמבר 1947, החלטת האו”ם על הקמת מדינת ישראל, 4 בנובמבר 1995 – יצחק רבין נרצח). והנה עכשיו יש לנו יום היסטורי פרטי משלנו.
 
ושוב למצר – לא עבר זמן רב מרגע פרידתנו ושוב נפגשנו, שמוליק ואני, כל אחד נזעק מביתו , זה מההודעה שקיבל ואני מטלפון בהול משיבה שגרה בנעורים.
 
שמוליק דיווח לי כי נשמעו יריות במרכז הקיבוץ ועפ”י הוראותיו נסעתי מסביב בכדי שלא להיתקל באיש. תרגולת ידועה שהתנסנו בה שמוליק כמפקד כיתת כוננות ואני כמפקד החמ”ל, במהלך השנה.
 
 כשהגעתי לחמ”ל אתי, לירד ולליב כבר פעלו לפי הנוהל שכאמור תורגל לא אחת. לרגע התבלבלו  אצלי היוצרות איך לפעול, כמרכז משק או כמפקד חמ”ל?
 
ממראהו של בנצי, שהיה כבר בחמ”ל, הבנתי שהוא יודע שיש לנו הרוגים. כשנתברר לי גודל האסון לא היה די זמן להפנים, כוחות רבים זרמו לקיבוץ וכל כח מביא אתו מפקד יותר בכיר שנוטל את הפיקוד ואביק ואני נאלצים כל פעם מחדש לתת הסברים, לתאר מצב ולהצביע על מפות ותצלומי אוויר.
 
בין לבין מצאתי זמן להרגיע את שיבה וחבריה בנעורים, את משפחתי בבית ושוב לחזור למשרדים לתפעל את החמ”ל שפעל ללא חשמל ולדאוג לתיקון הברז המרכזי שנפגע ושוב טלפונים למפקדים בכירים כאלה ואחרים, לתקשורת לחברים מבוהלים, מודאגים ומלאי רצון טוב לתת כתף ולעזור .
 
לילהללא מנוחה – למחרת בבוקר עברה בי מחשבה שהתאריך ההיסטורי של מצר יהיה מעתה ועד עולם מורכב ולא פשוט ממש כמו התאריכים הלאומיים שלנו.
 
הימים שבאו לאחר מכן לא השאירו לי זמן לעצמי ולמחשבותיי, התגייסתי כל כולי למען הקיבוץ להתמודד על החיים והמשך היצירה וחלילה שלא להיכנס לשיתוק וחידלון. ומי כמוני ידע כי רק פסע היה באותם הימים בין הר החיים לתהום החידלון.
 
רק לאחר כמה חודשים שמתי לב שלבי לא מתרחב משמחה כל פעם שאני מתקרב לאזור ואדי ערה וכפריו, כמו בעבר. משהו נסדק בי, מראה הנוף והכפרים עורר בי זעם על מעשה הנבלה שנעשה לנו. ימים רבים הענשתי בליבי אותם בעונש קולקטיבי. משהו מהאמונה באחוות העמים נסדק בי.
 
אומרים שהזמן מרפא הכל, אולי. אצלי גם היום חמש שנים אחרי , הנוף הסביבתי לא משמח ואהוב כמו פעם.
אבל, כמו שכתב שאול טשרניחובסקי בשירו “אני מאמין”:
 
“כי עוד נפשי דרור שואפת לא מכרתיה לעגל פז
כי עוד אאמין באדם
גם ברוחו, רוח עז.
אאמינה גם בעתיד,
אף אם ירחק זה היום
אך בוא יבוא ישאו שלום
אז וברכה לאום מלאום”.
אין כמו במילים אלה לבטא את הרגשתי היום.
 
יעקב רוטבליט, בן גרעין שדמה כתב ב”שיר לשלום: “אל תגידו יום יבוא הביאו את היום. גם אני מנסה להביא את היום .
דילוג לתוכן