booked.net

עדויות, דב אביטל

דב אביטל מזכיר הקיבוץ, נכנס כממלא מקומו של איציק שנהרג בפיגוע:

התבקשתי לערוך מעין “חשבון קיבוצי”: מצר מאז אותו לילה ארור ועד היום. ככל שחשבתי על כך, נוכחתי לדעת שאינני יכול להבדיל בין הפן הקיבוצי, עליו אני מופקד בתקופה זו כמזכיר, ובין הפן האישי, ועל כן אבקש מראש את סליחתכם על עירוב רשמיי האישיים בסקירה הקיבוצית. (ואולי כך בעצם צריך להיות?)
בתחילת נובמבר 2002 היה מצר קיבוץ המנסה להתמודד עם משבר כלכלי ושיתוק חברתי. מסכמים כמעט עשור של מאבק עם הבנקים בהתמודדות עם חוב אדיר, ומגיעים להסדר שחברים רבים חוששים מפניו, אך יתברר בהמשך כמוצלח ביותר. מנסים לגייס כוחות פנימיים ולשפר את מראה הקיבוץ ושגרת והדי מוזנחות לקראת חגיגות היובל להקמתו. מנסים לצאת משיתוק חברתי המתורגם, בהעדר קליטה וצמיחה, ע”י הובלת תהליך שינוי, אך הצוות המוביל איננו מקבל רוב מכריע, והקיבוץ הולך ומתחלק למחנות… סיפור שעד כה אינו שונה מקיבוצים רבים המדשדשים במקום, רוצים אך לא מצליחים לפרוץ קדימה, והתסכול והמריבות פוגעות בו יותר ויותר.
 
 בליל ה 10 בנובמבר אני נמצא בסיור בערבה הרחוקה, בעיות אחרות וכמעט עולם אחר, עד הרגע שמוציאים אותי הצידה ומודיעים לי: “מחבלים במצר”. הריחוק מהמשפחה, הדאגה להם, היושבים בבית בחושך ובאי וודאות, התסכול של חוסר היכולת לעשות וההלם של הבלתי נתפס, הידיעה המהירה על המחיר הנורא, וחוסר הוודאות שזה הסתיים, הדרך הארוכה הביתה, המפגש הקצר עם המשפחה, כולם בסדר, ועכשיו היציאה חזרה אל החצר הקיבוצית הפגועה, אל עולם שכבר לא יהיה כפי שהיה.
 

בבוקר של ה- 11 בנובמבר הקיבוץ רוחש פעילות.  כמי שעדיין נמצא “קצת בחוץ”, אני מספיק לראות את המקום דרך עיני האורחים הרבים: רק עלה השחר, רק שוחררו החברים מההסגר בבתים, והקיבוץ אץ רץ להתארגן, לטפל במקביל באין ספור הסוגיות העולות על הפרק: הנפגעים, ההלוויות, הילדים והמשך הפעלת מערכת החינוך, מסירת המידע לאוכלוסייה, טיפול במי שנזקק לכך, האורחים, תשומת הלב התקשורתית, טיפול בבעלי החיים ובמשק, והכול תוך   האבל האישי, ההלם האישי ובלי זמן לעצור.

בבוקר של ה- 11 בנובמבר, מכנסים את החברים לשיחה על מה שהיה, על מה שחושבים שיהיה (שכמובן מתייחס באותו שלב רק לשעות הקרובות).
עדיין כ”חצי-צופה” אני רואה את החברים מקבלים סקירה, דיווח, ובעיקר אמירה ברורה שממשיכים הלאה, שהחיים במצר לא ייעצרו.
 

מה שאיפשר צעד זה, מעבר לרקע המתאים, ולכך שדרך החיים התגלתה בעת המבחן כאמיתית ולא אידיאולוגיה ריקה מתוכן, (בדיוק כמאמר שירם של הגבעטרון: “כי אמיתית היא, ולא סמל ולא דגל ולא אות, העבר מאחוריה והיא צופה אל הבאות”), היה קיומה של הנהגה שלקחה אחריות מידית, התוותה דרך פעולה, ולא השאירה סוגיה או קושי ללא כתובת וללא טיפול. וזאת, בשעה שאיציק חברם, מי שהנהגה זו התרכזה סביבו –  איננו, נרצח, ואין הם יכולים להרשות לעצמם להתאבל. לחבורה זו, שאינני מציין כאן שמותיה מתוך פחד נוראי לשכוח מישהו ולפגוע בו, חב קיבוץ מצר חוב ענק, ואת היכולת לבחור אז בין התמודדות, חיים והמשך בנייה, ובין שיתוק וחדלון.

קשה היום לדמיין כמה קרובים היינו לכך שהמציאות תהיה שונה בתכלית. חמש שנים אחרי, קיבוץ מצר הוא קיבוץ איתן כלכלית, הנשען על תעשייה משגשגת וחקלאות מוצלחת, והמחפש ללא הרף הזדמנויות נוספות לגוון את מקורות הפרנסה והתעסוקה.

הקיבוץ מטופח ומשפרים, בהדרגה אך בעקביות, את מבני הציבור ואת התשתיות המשותפות.
קיבוץ מצר הסדיר את חובות העבר, הן לבנקים והן לחבריו, ומוכן לקלוט חברים חדשים ל”דף נקי מחובות”. הביטחון הסוציאלי הוסדר, (וכבר חושבים על שיפור ההסדרים הקיימים!), אומץ מודל השינוי בהסכמה גורפת, החברים עושים את המעבר למציאות החדשה במהירות וביעילות המפתיעות לטובה.
 
סוף סוף (!) מתחילים בבניית שכונה חדשה, מכינים תשתיות לפיתוח הן של מגורים והן של פעילות עסקית, ולמרות כל הקשיים, לא הוזנחה הזווית של הדו-קיום עם שכנינו, ממשיכים לקיים פעילות חינוכית והסברתית בנושא, ומתמודדים עם קשיים בירוקרטיים בדרך למיזם חקלאי בנושא הזית והתבלינים עם כפין, אליו רוצים להצטרף גדולי הארץ ואומות העולם.
 
לא הכל ורוד, ובעצם אין צבע שולט, למעט אולי הירוק של גינות הנוי. קיבוץ מצר ממשיך להיות פסיפס של אנשים המקיימים קהילה איכותית וחיים אישיים על-פי המשקל היחסי שכל אחד מאמץ. האנשים מחפשים דרכי ביטוי לא רק בפרנסה אלא גם ביצירה, בתחומים שונים ומגוונים, וקהילה זו מושכת אליה את צעיריה ומשפחות צעירות נוספות, שרק ממתינות להזדמנות לבנות את ביתם כאן.
ככל שעשינו, כך יש עוד יותר לעשות, יותר סיכויים, יותר רעיונות, יותר אפשרויות.

ובמיוחד יכולים להיות גאים אנו שכל זה נעשה על-ידינו. הישגים ומשגים, הצלחות וכישלונות, את היש הענק הזה, הכל-כך אנושי (ולכן רחוק משלמות), אנחנו יצרנו, בהחלטה לא רק של רגע אחד, אלא החלטה יומיומית של השמת דרך חיים מסוימת, גם אם לא אופנתית היא.

בסיכום חמש השנים שעברו מאז, אין דרך להחזיר את מי שנלקח מאיתנו, ואין מזור לפצע הכואב אצל יקיריהם. אבל המאזן הקולקטיבי מאפשר לנו לומר בביטחה, לצד הדמעה: לא נשברנו, לא הוסטנו מדרכנו, ואף הוכחנו שהחיים יכולים לשנאה.

הדרך רק נפתחת, העתיד מלא אתגרים ואפשרויות. כקיבוץ, אי אפשר לבקש יותר. כיחידים, נדע שאנחנו, כל אחד מאיתנו, עשינו זאת, וזהו נצחוננו הקטן.

דילוג לתוכן