booked.net

עדויות, דבי ברא”ס

דבי ברא"ס, מרכזת חינוך בנובמבר 2002
בנובמבר 2002 הייתי מנהלת החינוך של מצר כשנה וחצי…כל הניסיון שצברתי לא הכין אותי לבאות.
ובמחשבה לאחור ברור לי ,שביום שני 11/10/02 ובמשך תקופה ארוכה לאחריו פעלתי על “טייס אוטומטי”. כאשר עשייה ועיסוק אינסופי עד כלות הכוחות שמרו עלי מעוצמות האירוע ונגיעתו בי!
 
האירוע תפס אותי ישנה, אבא שלי התקשר שמע בחדשות , שמעתי את היריות אבל לא התרגשתי. עודד זינק, קם ולקח סכין מטבח ויצא לשמור עלינו מחוץ לבית. רותם התעוררה ושאלה איפה אבא? אמרתי לה שיש מחבלים במצר ואבא שומר עלינו והיא הסתובבה על צידה וחזרה לישון. שלוש בנותינו ישנו כל הלילה.

ואני , ניסיתי לארגן את מחשבותיי …איך קמים מחר בבוקר… ומה עושים עם בתי הילדים…איך מסבירים , איך שומרים על כולם? איך ממשיכים? מה עושים? מה יעלה בגורל ילדי החוץ יבואו עם לאו? איך אוכל לשמור על כולם? ובין כולם מצויות כמובן בנותיי.. איך מסבירים? ואיך לא נותנים לחרדות ולחדירה הגסה לשגרת חיינו למוטט ולערער את תחושת הביטחון שלהן? שלי? של כולם? 

שותפתי ללבטים ולבהלה הייתה אילה יחיא. שתינו עסקנו כל הלילה בלהערך… בשלב מסוים נועם התעוררה היות ולא היה חשמל השתמשתי בטלפון כפנס, כדי לגשש את דרכי אליה…

אחרי ה מ ו ן שעות חושך, פחדים ומיליוני סימני שאלה, התקשרו אלי ובקשו כי אגיע לחמ”ל במשרדים…. צריך להחליט מה עושים! כך נאמר בנחרצות. 

שלחו אלי רכב שיאסוף אותי מהבית, ואני מבלי משים התלבשתי באפלה ואמרתי לעצמי: “שזהו ! חשבת, התלבטת ותכננת כל שעות החושך והגיע הרגע לעשייה.”

 

מרגע זה ומשך ימים ארוכים הייתי בפעולה מתמדת, בארגון ובמתן מענה לאינסוף צרכים ומצוקות שעלו מכל כיוון: הילדים , ילדי כלנית בפרט ! צוותי החינוך שנרתמו למשימה הבלתי אפשרית ועמדו בנטל הרגשי ונשאו על כתפיהן את חובת השגרה מיד בבוקר הפיגוע. ההורים, ילדי החוץ.

ובלי לדעת או להתכוון, כפי שנאמר לי, היינו סמן לכל הקיבוץ. שהחיים ממשיכים !
עד היום אני יכולה להריח את הריח של הקפה השחור שהכה באפי ואת הנרות האדומים, שהאירו את עלטת חדר הישיבות, עם הגעתי.

כל ה”קודקודים” ישבו בחדר ואת חלקם לא הכרתי.

מה עושים? האם הילדים ילכו לבית הספר? ואני מבלי להתלבט, עניתי נחרצות, שכל משפחה תחליט לגבי ילדיה.

ניסחנו מכתב לחברים.
השחר החל לעלות, קראתי לצוות החינוך לישיבת התארגנות בחדר האוכל, היה מאוד עצוב אבל היתה גם תחושה של עצמה, של “אנחנו יחד” בזה ורק ככה נתמודד עם המכה, זה לא זמן להתפרק, והחלטנו שפותחים את המערכת החינוך ומזמינים הורים סבים דודים להיות יחד עם הילדים בבתי הילדים, קראתי גם לקרין גת שתבוא לעזור. בשלב מסוים הלכתי הביתה לראות את משפחתי שהותרתי לפני שעות בעלטה וחוסר ידיעה את שקרה בעת שישנו! 
 

הרמתי טלפונים לילדי החוץ להודיע להם שהמערכת עובדת. פתאום הבנתי מה אני מסבירה להורים בטלפונים….גירשתי את המחשבות והמשכתי לכלנית. 

הגיעו הצעות רבות מגורמים שרצו לתרום, לעזור, להדריך ולחזק, בחרתי לוותר על ההצעות והעדפתי את הצוות הקבוע. ויחד עם הגורמים המקצועיים הקבועים שמכירים את הילדים שלנו ואת המערכת, התווינו את שגרת החיים המוכרת והכל כך נחוצה. 

רחלי ועדי – הפסיכולוגיות ליוו אותנו כמו מלאכים. אחד הרגעים הכי מחזקים באותם ימים היו דברי החיזוק שקיבלתי מהורי הילדים הערביים “שלנו”, מהא וואתד , אמרה לי: “יחד נעבור את זה” וחזרה על זה כמו מנטרה ובכתה יחד איתי. 

אמא אחרת בחרה להוציא את בנה מהמערכת ואחרי יומיים היא חזרה ואמרה לי היא מרגישה כאן הכי בטוחה.

הקושי היה לעבוד בו זמנית במספר רבדים ולא לשכוח אף אחד בדרך… 

במפגש האחרון שהיה לי עם איציק, בצהרי יום הפיגוע שמעתי ממנו את המשפט שמלווה אותי עד היום: “משבר לא יוצרים, כשקורה משבר מתמודדים אתו ” – וזה מה שעשיתי.

דילוג לתוכן