booked.net

עדויות, בנצי חברוני

 בנצי חברוני, מנהל הקהילה בנובמבר 2002:
 
באותו ערב איציק ואני היינו צריכים להיות בישיבת הנהלה של מבואות עירון הוא כמזכיר ואני כמנהל קהילה. עליתי על האוטו והגעתי לשער של הקיבוץ, הייתי הרוס מעייפות. איציק הסתכל עלי ואמר לי “אתה ניראה עייף, לך לנוח אני אסע לבד, עזוב , גם ככה אלכס (מנהל המוסד החינוכי) אמר שהישיבה תהיה פחות חשובה ממה שהיה צפוי ולא הכרחי שתבוא, אז לך הביתה”.
 
וכך היה, הלכתי הביתה, חלצתי סנדלים ונרדמתי עם הבגדים, ואז נאווה העירה אותי עם הטלפון ביד כשתמר בצידו השני של הקו מספרת שיש יריות בקיבוץ.
 
כבעל תפקיד, מיד כאשר נאווה העירה אותי, קפצתי מהמיטה, לקחתי את הנשק ורצתי החוצה, כשבדיוק עבר הג`יפ עם השומר השכיר על השביל שלנו. היו בחוץ עוד אנשים שהיו עסוקים בהתארגנות ונעמדו ליד הבתים עם נשקים. צעקתי לנאווה שתרוץ לחדר של שלי  (הממ”ד) ותישאר שם.
 
השומר בג’יפ אמר שהיריות היו באזור בתי הילדים קפצתי לג’יפ. הגענו למעלה, הייתה דממה נוראית ורק רעש של מים זורמים בעוצמה. השומר הוריד אותי שם ונסע במהירות מהאזור.
 
ראיתי את האוטו של איציק ומים זורמים, המכונית של איציק התנגשה בצינור המים, הדלת הייתה פתוחה, איציק היה עם חצי גוף מחוץ לאוטו, היה לי קשה לזהות שמדובר בו, כנראה שהוא קיבל מכה בראש.
 
אף אחד לא היה שם, הייתי לבד, בדקתי אם הוא נושם,  בדקתי את החזה וראיתי שהוא נפגע בחזה, ניסיתי לוודא  שיש לו דופק – שום דבר.
הבנתי שאין לו  שום סיכוי, אני לא רופא, ולא יכולתי לקבוע, אבל ידעתי שהוא  כבר איננו.
 
חשבתי שיש עדיין מחבל שמסתובב, כוחות הביטחון עוד לא הגיעו, רצתי לכיוון חדר האוכל וראיתי רכב, זה היה כנראה מרסלו, אמרתי לו בצעקות “איציק פה איציק פה” כדי שייסע מהר, נשכבתי על הארץ כדי לחפות עליהם עם הנשק, אחרי כ-5 דקות הגיעו כוחות הביטחון.
 
פתאום הגיע איציק רותם, עם נעלי בית, הוא נראה קצת “הזוי” ואמר לי “יש כאן עוד מישהו”. ירדתי למטה וראיתי את תירצה, הרמתי את ראשה ותהיתי מי זו, זה היה לי מוזר, כי הכרתי את כל התושבים ולא ידעתי מי היא. היא שכבה והיה המון דם סביבה, היה לי ברור שגם היא לא בחיים.
 
בינתיים הגיעו כוחות הביטחון לכיווני, סיפרתי להם את מה שראיתי, הם התחילו לסרוק את השטח.
 
לאחר כמה דקות הם הודיעו שהם נכנסים לבית של רביטל, כי השכנה סיפרה שהיא שמעה צעקות ויריות מתוך הבית.
הם התחילו להיכנס, אני אבטחתי מכיוון החדר אוכל.
 
אחרי כמה דקות יצאו 2 חבר`ה ממג”ב כשהם חיוורים והמומים לחלוטין, שאלתי אותם מה קרה, הם אמרו “הוא רצח שם את כולם”.
נכנסתי לבית, היה שם ריח של אבק שריפה נוראי, נכנסתי לאחד החדרים ואז ראיתי אותם שם. האימא חיבקה את הילדים מאחורי המיטה.
ורק אז הבנתי שמשהו מאוד גדול קורה כאן.
 
הייתה עדיין  סכנה, שמעתי את הקול של אביק צועק לי משהו, אני לא זוכר מה, אבל כוחות הביטחון התחילו כבר לעבוד והבנתי שהם סוגרים על כל הקיבוץ והתחיל מרדף גם מחוץ לקיבוץ.
הבנתי שתפקידי מבחינה ביטחונית הסתיים והלכתי לכוון החמ”ל שהתמקם במשרדי הקיבוץ.
 
דבר ראשון התקשרתי לנאווה וביקשתי ממנה להישאר בחדר ביטחון עם שלי, היא שאלה כל הזמן על איציק, כי תמר היתה איתה בקשר טלפוני.
אמרתי לה רק שהמצב לא טוב, לא פרטתי, פחדתי לספר את האמת.
 
בחמ”ל היתה כבר תכונה רבה וכמנהל הקהילה חשבתי “מה עושים מחר בבוקר, איך ממשיכים מכאן”? איך מתמודדים עם דבר כזה? איך מודיעים לתמר? ביקשתי עזרה מהמועצה, הגיעה עובדת סוציאלית וביקשתי גם ששלומית לוטם תגיע ובג`יפ של מג”ב נסענו לתמר.
 
עד היום אני חושב על הלילה ההוא.
מה היה קורה אם הייתי נוסע איתו? מן הסתם היינו חוזרים יחד. אולי היינו דוהרים יחד למעלה, או שאולי הייתי מעכב אותו איכשהו.
 
אני בתחושה שהוא הציל אותי, הוא אמר לי “לך הביתה תנוח…” אני סוחב איתי את ההרגשה הזאת איתי כל הזמן .
 
דילוג לתוכן