booked.net

לזכר מתן ונועם אוחיון ז”ל

נועם לוי אוחיון ז"ל

נולד בו’ בסיון תשנ”ח  31/5/1998

מתן לוי אוחיון ז"ל

נולד בי”ג בסיון תשנ”ז 18/6/1997

נועם ומתן הובאו למנוחת עולמים בקריית ביאליק – צור שלום
גוש: א, חלקה: ב, שורה: יב
הם מונצחים באנדרטה בהר הרצל בלוח מס’ 61 .
 
איילה יחיא, גננת גן כלנית לזכר מתן ונועם
ביום השנה ה-9 לפיגוע במצר :

יהודה עמיחי כתב באחד משיריו המפורסמים: “אלוהים לא מרחם על ילדי הגן ועוד פחות מזה על ילדי בית הספר”. אנחנו, במיוחד כשאנו עומדים במעמד הזה ומעלים את זכר חמשת יקירינו, שנטבחו באותו לילה נוראי, לפני חמש שנים, אנחנו יודעים שאלוהים, לא ריחם כאן על אף אחד.

תמיד כשעולה עניין המוות בין ילדי הגן והוא עולה אצל כל הילדים בגיל הזה, אני שומעת ילד שאומר: “איזה מסכן הוא”. הילד מתכוון למי שמת. הילדים דווקא כן מרחמים. מרחמים על המת. אני, כמבוגרת, מנסה להפחית מעט מחרדותיו של הילד, תמיד מסבירה, שמי שמת לא מסכן, כי הוא לא מרגיש כלום, לא רואה, לא שומע, לא יודע. כלום.

בימים האחרונים, פתחתי את התיק, בו אני שומרת, כל מיני ניירות, ציורים וכתובים, הקשורים לפיגוע. מצאתי למטה למטה, עמוק עמוק, שני דפים, בהם מתועדת שיחת ההיכרות בין צוות כלנית לרביטל אוחיון. בשיחות כאלו אנו מבקשים מההורים לספר על הילד שלהם, לקראת קליטתו בגן. ואני מביאה מתוך הדפים הללו:

מתן (הגדול, זה שצריך היה להיות היום בן עשר): “רגיש, ביתי, נוטה להיעלב. סקרן, אוהב מאד סיפורים. בעל זיכרון חזותי חזק. פרפקציוניסט, מתוסכל כשלא מצליח”. מבטא מילולית את מה שמרגיש.”

נעם (הקטן יותר, צריך היה להיות בן תשע): אמו העידה עליו: תחרותי, חכם, מבריק. בעל זכרון מדהים, לטווח ארוך ולטווח קצר. לומד כל דבר בקלות בע”פ. מתמיד ולא מוותר. אוהב מאד סיפורים. יוזם ומוצא פתרונות. והמילים הכואבות והמצמררות מכל, אולי: “שורד, טיפוס של שורד קטן בכל מצב. “דבוק” אל אמא, כשהיא בסביבה, אך יכול גם להסתדר בלעדיה.”

רביטל האמא, כמו תמיד הייתה בסביבה, אבל נעם, כמו אחיו ואמו לא שרדו. אף אחד, לא שורד טרוף ואכזריות כזאת. כשאלהים לא מרחם, אפילו לא על ילדי הגן, אין שום סיכוי, רק כאב גדול וצער על האובדן. על מה שאין ולא יהיה אף פעם.

על שני ילדים מיוחדים, מופלאים ומוכשרים, שיכלו להיות מי יודע מה ואף פעם לא יהיו.

כך שלמרות הדברים, שאני אומרת לילדים בגן, יש גם כאב ורחמים על מתן, נעם ורוויטל, שמלבד היותה, האם המסורה והלוחמת, הייתה אדם מקסים וכישרוני ומחנכת אהובה על תלמידיה. יומיים לפני הרצח, היא ספרה, שהנה עכשיו, כשהילדים גדלו קצת, עברו את תקופת הקליטה הקשה, היא מתכננת לחזור ללמוד ולעסוק שוב בתקשורת.

על שלושתם, כמו על איציק ותרצה, שנרצחו בליל העשירי בנובמבר ולא זכו להמשיך ולהיות מה שהם ולא זכו לממש ולהגשים תוכניות וחלומות. על כולם אנו כואבים ונכאב כנראה תמיד.

אילה יחיא

גננת “כלנית”

קיבוץ מצר נובמבר 2004

דילוג לתוכן