booked.net

עדויות, אורי רונן

היינו בבית, תרצה הגיעה מאוחר מהעבודה, לכן אכלנו מאוחר, השעה בערך הייתה 23:20 כשיצאנו מהבית, אמרנו שנלך לסידור תחבורה לראות אם יש אוטו למחר ונעשה סיבוב קצר בקיבוץ לפני השינה.

יצאנו. היה לי צרור מפתחות של הדלת בכיס ולא נעלתי, תרצה אמרה לי “תנעל, אולי יהיו מחבלים”. הלכנו לחדר האוכל לסידור תחבורה, אח”כ הסתכלנו על לוח המודעות, הייתה שם מודעה על טיול לצפון, ראינו שאיציק יהיה המדריך של הטיול .
 תרצה שאלה אותי “מי זה איציק?” אמרתי לה שהוא מזכיר הקיבוץ וגם מדריך טיולים, אז נרשמנו לטיול.
אמרתי לה שבטיולים תמיד כדאי להישאר צמודים לאיציק כי הוא יודע המון “ממש מכיר כל אבן” אמרתי.
 
יצאנו מהדלת העליונה של חדר האוכל לכיוון הבית. הלכנו בכביש העליון יד ביד בצד ימין של הכביש.
מול גן חצב בערך, ראינו מישהו הולך מולנו הוא כאילו בא מאזור בתי הילדים אבל על הכביש, הוא היה נראה מוזר.
תרצה שאלה אותי “מי זה”? לא ידעתי , אבל היה נראה לי מוזר, היה לו מעיל קפוצ`ון עם כובע על הראש. 
 
בערך 7 מטר לפנינו תרצה אמרה “אולי זה מחבל”, ובאותה שניה הוא שלף את הנשק וירה לעברנו, אבל לא פגע.
הנשק לא התרומם לו. הוא ירה ביד אחת, ואז התחלנו לרוץ לאחור בצעקות, ירדנו בין הצמחים לכיוון השביל למטה, הוא רץ אחרינו והמשיך לירות ואנחנו צועקים כל הזמן, תרצה צועקת “אמא אמא, מה זה, אמא?” ואז היא חטפה צרור מתחת לחזה ונפלנו שנינו על האדמה.
לרגע הייתה הפסקה של ירי, שמעתי דריכה של הנשק, לא שמעתי את תרצה יותר. היה לי ברור שהיא לא בחיים. כאילו נעלמה.
 

הרגשתי כאילו אני במנהרה שחורה שנבלעים לתוכה, קמתי לרוץ ולהשיג עזרה, לנסות להציל את תרצה. רצתי לכיוון חדר האוכל למעלה תוך כדי שהוא יורה עלי כל הזמן, ראיתי אש על הקירות של חדר האוכל, הצלחתי להגיע, לא ידעתי אם מדובר במחבל אחד או חוליה של מחבלים, ירדתי במדרגות למטה, הרגשתי את הרגל כואבת מאוד, אבל זה היה כאילו שאני עף באוויר, ידעתי שאני רוצה להגיע למשרד של הרפת כי חשבתי שאולי יהיו שם ממשמר הגבול.

בקושי הגעתי לרפת, כיביתי אורות בחדר הראשון, נכנסתי לחדר המחשב, כיביתי אורות גם שם, אך השארתי את האור על צג המחשב דולק.
חייגתי 100, מיד ענו לי, אמרו לי להישאר על הקו ושמוציאים כוחות לאזור, לקחו פרטים ואמרו לי שעוד יחזרו אלי. אח”כ התקשרתי לאביק  ( הרב”ש) הביתה, איילה ענתה לי, אמרתי לה שתמסור לאביק שיילך לכיוון בתי הילדים ולחדר האוכל, שהחברה שלי, תרצה, שוכבת על השביל ושאני מקווה שאפשר עדיין להציל אותה. אח”כ ניסיתי להתקשר לילדים שלי ולא תפסתי אף אחד.
בקושי הגעתי לרפת, כיביתי אורות בחדר הראשון, נכנסתי לחדר המחשב, כיביתי אורות גם שם, אך השארתי את האור על צג המחשב דולק.
 
חייגתי 100, מיד ענו לי, אמרו לי להישאר על הקו שמוציאים כוחות לאזור, אח”כ לקחו פרטים ואמרו לי שעוד יחזרו אלי. אח”כ התקשרתי לאביק הביתה, איילה ענתה לי, אמרתי לה שתמסור לאביק שיילך לכיוון בתי הילדים ולכיוון חדר האוכל, שהחברה שלי על השביל ושאני מקווה שאפשר עדיין להציל אותה. אח”כ ניסיתי להתקשר לילדים שלי ולא תפסתי אף אחד.
 
 
 

 כל הזמן חשבתי שהמחבלים מחפשים אותי, חזרתי לטלפון והתקשרתי לעוזי ואינה, אמרתי לאינה שאם יש כוחות ביטחון, אז שיכוונו אותם למקום.

שוב שמעתי רעש של כיסאות זזים ואז שמעתי את הקול של יניב , זיהיתי את הקול שלו, צעקתי אליו “יניב זה אורי, אני במשרד, אני פותח את הדלת”, סיפרתי לו שיש מחבלים בקיבוץ ושחברה שלי נפגעה ושאני מקווה שעדיין אפשר להציל אותה, למרות שלא ממש האמנתי בכך.
 
אמרתי לו שיתקשר לאימא שלו להגיד לה שהוא בסדר, בינתיים תפסתי את אביק בטלפון, הוא ביקש שאני אבוא לחדר האוכל, אבל אמרתי לו שאני לא יכול לדרוך על הרגל, ביקשתי שיבואו לקחת אותי, אחרי כשעה באו חיילים עם ג`יפ ואספו אותי.
 
אף אחד לא אמר לי מה קורה עם תרצה ואיך שהגעתי למעלה לחדר האוכל קיבלו אותי אילן שדה ומפקד המשטרה, אמרו לי שיעשו לי תחקיר ושיש חמישה פצועים, מיד בקשתי ללכת למקום שתרצה נפגעה, לא איפשרו לי, סיפרתי מה קרה, כשסיימו הם הלכו.
  
הרגשתי לבד, לא היו אנשים מהקיבוץ בחדר האוכל, כשאף אחד לא שם לב הלכתי למקום שבו היא נפגעה. ראיתי שאנשי זק”א, כנראה, מנקים את הדם. שאלתי אותם אם האישה שנפגעה עוד בחיים, הם אמרו שהם לא יודעים ולא יכולים להגיד שום דבר.
 
בגלל שאף אחד לא נתן לי תשובות ניסיתי להיכנס לבית של רביטל כי ראיתי שם התקהלות. עצרו אותי בכניסה ושלחו עובדת סוציאלית שלקחה אותי לחד”א ושם היא סיפרה לי שתרצה נהרגה ושאיציק נהרג ושיש פצועים.
 
דבר ראשון בקשתי להודיע לאימא של תרצה ולילדים שלה אופיר ומעין. אמרו לי שהם בשער, אח”כ נודע לי שהם חיפשו אותנו בקיבוץ העוגן שם תרצה שכרה דירה. כשלא מצאו אותנו שם הם הגיעו למצר.
 
בשער עיכבו אותם, לא אפשרו להם להיכנס. אני נסעתי לשער לאסוף אותם עם ג`יפ של הצבא, לקחתי אותם לביתי.
בדרך בישרתי להם שאימא שלהם נרצחה. אספתי את ליעד בתי שהייתה בחרדה מאוד גדולה, כי הודיעו לה שאני בפיגוע .
 
בבית היה מאוד קשה, היו צעקות ובכי של אמא של תרצה , ההלם מהאובדן היה גדול. הם בכו מאוד, אני לא בכיתי, הרגשתי שאני צריך להיות חזק ולא ליפול. עדיין הייתי בהלם.
 
התקשרו מהמשטרה כדי שניסע למכון הפתולוגי לזהות את הגופה. ביקשתי מאחות של תרצה שתיסע לשם, כי כולם אצלי בבית היו במצב קשה מאוד, היו כל הזמן צעקות ובכי.
 
בבוקר נסענו לאליכין לקבור את תרצה ולשבת שבעה.
 
אמא של תרצה גרה עדיין באליכין, הבן אופיר בן 28 נשוי ואב לילדה , גר איתה ומעין 
בתה של תרצה, בת 26 כיום, גרה עם הסבתא .

נובמבר 2007
דילוג לתוכן