booked.net

רגינה וגשל ז”ל

-ממייסדת הקיבוץ-

(02/01/1931 – 21/09/2014) 

נטמנה בבית העלמין במצר


היום נפרדים ממך, רגינה.
הפסקנו להתראות בשבילים… מזמן כבר לא החלפנו מילים בצמתים כפי שנהגנו לעשות.

הלכה ונעלמה נוכחותך התמירה (כפי שנאה לרגינה – מלכה) שידעה את מקומה בגאווה קיבוצניקית.

תמיד אזכור לך טובה.
איך קיבלת אותי לעבודה לידך בחברת הנוער ופנית אליי בגובה העיניים למרות היותי כל כך צעירה וחדשה בארץ.

איך עודדת אותי לפני לידת בני הראשון – ואת שומרת לילה.

איך בעת מצוות ביקור חולים הבטחת לאמא שנדאג לבנים וחיברת בינינו לבין משה להיות לנו לבן.

אזכור את יחסך כאמא כשהייתי מטפלת לעופר ואחר כך ללילך.
ואיך היית משמחת אותי בסיפורי פרגון לינאי כשעבד במפעל.

ברקמה האנושית שקרמנו נפגשנו שוב ושוב בכל מיני כיוונים, ותמיד תמיד שמחתי לפגוש אותך.
גם אחרי שחלית, כשאליעזר היה עוצר לרגע את הקלנועית והחלפנו משפט – עוד נותרה אצלך קריצת עין וחיוך שובב.

שלום רגינה,

כל אחד עכשיו
יאסוף את פיסות הרגינה מזיכרונו
וירכיב אותך מחדש בשלמותך:
כל מה שהיית
מה שיצרת
ועוד…

מה שחלמת
מה שחשבת
מה שאהבה נפשך…
לכל זה נאמר שלום,
ואת תנוחי בשלום
ובשלווה

 סילביה

מתוך ההספדים לרגינה

רגינה  נפטרה אתמול.

אנחנו, למעשה, נפרדנו ממנה לפני שנים.

המחלה הארורה הזאת, ממנה סבלה בשנותיה האחרונות, ניתקה אותה לאט לאט מן החברים ומן הקהילה לכל כך אהבה.

בשלב האחרון חיה רגינה בתוך בועה משלה וללא קשר עם סביבתה. הקשר היחיד היה עם משפחתה הקרובה והאוהבת, ובעיקר עם אליעזר שמסירותו לא ידעה גבול.

אבל, אני זוכר את רגינה כאישה פעילה אשר, חרף מחלותיה, ידעה לאחוז בחיים, מבלי לוותר על כלום. אם זה עבודה, טיול, משפחה…

לאורך כל שנותיה היתה רגינה פעילה בחיי הקיבוץ. ועדות, תפקידים וכמובן עבודה.

לייצא לעבוד איתה בכמה ענפים. החל מן המכבסה וכלה במצרפלס. אולם גולת הכותרת של פעילותנו המשותפת היתה ללא ספר בחברת הנוער “ארז”.

רגינה, יחד עם טובה רטמן ואיתי, ניהלה את חייה של הקבוצה ביד רמה.

ילדי הקבוצה הגיעו מכל רחבי הארץ וכל אחד נשא שק חפצים משלו. איש, איש עם רצונותיו, איש, איש עם צרותיו: לימודים, משפחה, חברה, השתלבות, קשיים…

רגינה היתה האמא של כולם. היא דאגה לכפתור ולבגד מכובס היא דאגה לאוכל ושתיה וגם לכלי מוזיקלי ולטיפול פסיכולוגי. היא דאגה שהילדים יכנסו לכיתה ואם משהו נפלט החוצה, הוא נתקל בה. והיא שוחחה, והיא
הסביר והיא שכנעה.

היו אלה חיים אינטנסיביים לה ולכל הצוות. זה החל בהשכמת הבוקר, בלימודים, בארוחות ובעבודת אחרי הצהריים. זה הסתיים רק בכיבוי אורות של עשר בלילה, לאחר הפעולה החברתית של הערב.

רגינה ניצחה על הכל בהרבה אכפתיות, בהרבה אהבה, וכל הזמן דאגה. דאגה שיקומו, שישנו, שיאכלו ושיתלבשו, שיסעו הביתה ושיחזרו בזמן.

כך אני ראיתי את רגינה: פעילה, נמרצת. לא רק בעבודה החינוכית בחברת הנוער, אלא בכל מגוון חייה בקיבוץ.

ועכשיו תם הכל.

נוחי, רגינה, על משכבך. תם יום עמל ופרך.

הסירי דאגה מליבך.

 ראובן שריג

דילוג לתוכן